קרל הגדול

קרל הגדול


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.


#203: חייו של קרל הגדול

למרות שמיסיונרים כמו פטריק ואוגוסטינוס הצליחו את הנצרות בהצלחה רבה באי הבריטי, היה באמת רק שבט אחד בכל אירופה היבשתית שהיו נוצרים במיינסטרים ומדאש הפרנקים, שמלכם התגייר בשנת 496. האחרים כולם פגאנים או אריאנים. .

כל זה השתנה כאשר צ'ארלס הגדול, או & ldquoCharlemagne & rdquo הפך למלך הפרנקים, משנת 771 עד 814. הוא היה כובש צבאי גדול, וניתב את הכישרון הזה לשירות הכנסייה, כיוון שהשתלט על רוב אירופה המערבית ו חלק ניכר מהמזרח, הוא השתמש בכוח צבאי כדי להכריח את כל בני העם שלו להיות נוצרים. הוא גם נתן חסות למאמצי מיסיונרים עדינים יותר, ועודד את התפשטות המנזרים הבנדיקטינים, ובעיקר העתקת כתבי יד תיאולוגיים.

האפיפיור הכתיר אותו לקיסר הרומי בשנת 800, מאות שנים לאחר שהתמוטטה האימפריה הרומית העתיקה באירופה ונעשה מהלך שהכעיס את הקיסר המזרחי שטען עדיין לשלוט במזרח ובמערב. האימפריה הרומית הקדושה שלו והתכווצו במהירות לאחר מותו, אך היא נשארה כוח מרכזי באירופה במהלך הרפורמציה. למרות שמרכזה בגרמניה המודרנית, השפעתה התפשטה הרבה יותר.

איינהארד, שכתב את הביוגרפיה הזו, היה אציל ודיפלומט ויועץ בשירות קרל הגדול במשך למעלה מעשרים ושלוש שנים. למעשה, השניים היו חברים אישיים. זה הופך את הדיווח שלו למקור לא יסולא בפז למידע ממקור ראשון על הקיסר, אך גם מתריע לנו לצפות להטיות אישיות.

קרל הגדול מציב בפני הנוצרים כיום דילמה. מצד אחד, אנו שואלים, האם אינך יכול לשפוך את קרל הגדול ואת דרכי צמא הדם להפיץ את הכנסייה זרה לחלוטין לבשורה של ישו? מצד שני, אנו תוהים האם הכנסייה הייתה שורדת אלמלא הוא?

חומר מקור

[איינהרד מתאר את כיבושים של קרל הגדול והסקו של אקוויטיין והלומברדים וכיבושו והחזרת ארצות שנתפסו מהאפיפיור. הקטעים הממוספרים להלן תואמים לחלקים נבחרים בחייו של איינרד וסקוס של קרל הגדול.]

7. מלחמת סכסון

כעת הקים קרל הגדול מחדש את מלחמתו נגד הסקסונים. הפרנקים מעולם לא נלחמו במלחמה נוספת בהתמדה, במרירות או במאמץ שכזה, כי הסקסונים, כמו כמעט כל השבטים הגרמנים, היו עם עז שסוגד לשדים ועוינים את דתנו. הם לא ראו שזה לא מכובד להפר חוק כלשהו, ​​אנושי או אלוהי.

כל יום היו קרבות. פרט למקום בו יערות או רכסי הרים יצרו גבולות ברורים, כל הגבול בינינו לבין הסקסונים עבר דרך ארץ פתוחה, כך שלא היה קץ לרציחות, גניבות והצתות משני הצדדים. הפרנקים הפכו אפוא למורמרים כל כך עד שלבסוף החליטו לא לבצע פעולות תגמול עוד, אלא לבוא לפתוח במלחמה עם הסקסונים [772].

המלחמה נמשכה שלושים ושלוש שנים בזעם רב, והסקסונים יצאו גרועים יותר מהפרנקים. זה היה מסתיים מוקדם יותר אלמלא הכפילות של הסקסונים. הם נכבשו שוב ושוב בהכנעה בפני המלך, והבטיחו לבצע את מצוותיו. לפעמים הם נחלשו עד כדי כך שהבטיחו לוותר על הפולחן לשדים, ולאמץ את הנצרות, אך הם מיהרו להפר את התנאים הללו כפי שהם קיבלו אותם. דבר כזה קרה כמעט בכל שנה של המלחמה. אך מטרתו היציבה של קרל הגדול והסקוס התמודדה עם מזל טוב ורע כאחד, והוא מעולם לא נרגש מההפכפכות שלהם, או לא נרתע ממשימתו. הוא מעולם לא נתן להתנהגותם חסרת האמון להישאר ללא עונש, או להילחם בהם באופן אישי או לשלוח את ספירותיו וצבאותיו כדי לקבל נקמה וסיפוק צודק.

לבסוף, לאחר שכבש והכניע את כל המתנגדים, הוא יישב מחדש עשרת אלפים מנתיניו עם נשותיהם וילדיהם ברחבי גאליה וגרמניה [804]. המלחמה הארוכה הזו הסתיימה בסופו של דבר בכך שהסקסונים נכנעו בתנאים של קרל הגדול וסקוס, ויתרו על מנהגיהם הדתיים הלאומיים ופולחן השדים, קיבלו את סקרמנטים של האמונה והדת הנוצרית והתאחדו עם הפרנקים להקים עם אחד.

[כיבוש ברטונים, בנבנטנים, בווארים, סלאבים, הונים, בוהמנים, לינונים. ]

15. היקף הכיבושים של קרל הגדול והסקוס

אלה היו המלחמות שתוכננו ונלחמו בצורה כה מיומנת עד שהמלך החזק ביותר הזה נלחם בתקופת שלטונו של ארבעים ושבע שנים. הוא הגדיל את ממלכת פרנק כל כך הרבה ומדאש אם כי היא כבר הייתה גדולה וחזקה כשקיבל אותה אצל אביו ומדאש שנוספה לה יותר מכפול שטחה הקודם.

17. עבודות ציבוריות

המלך קרל הגדול, כפי שהראתי, הרחיב מאוד את האימפריה שלו והכניע בעוצמה זרות, והיה עסוק כל הזמן בתוכניות כאלה. אבל הוא גם התחיל בעבודות ציבוריות רבות לעטר ולהועיל לממלכתו, והביא כמה מהן להשלמה. הגדולים ביותר היו כנסיית אם האלוהים הקדושה באקס-לה-צ'פלה, בניין מרשים ביותר, וגשר מעל הריין במאינס, אם כי גשר זה נהרס באש בשנה לפני מותו של צ'ארלס, ומאז שמת כך זמן קצר לאחר מכן לא ניתן היה לתקן אותו, למרות שהתכוון לבנות אותו מחדש באבן. הוא פתח שני ארמונות יפים באינגלהיים ובנימגואן. אבל הוא דאג בעיקר לבניינים קדושים ברחבי ממלכתו. בכל פעם שמצא אותם נופלים, הוא ציווה על הכוהנים והנזירים האחראים לתקן אותם. הוא גם צייד צי ימי כדי להגן על גאליה וגרמניה מפני הוויקינגים, ואיטליה מפני המורים.

18. חיים פרטיים

לאחר מותו של אביו ושרסקוס, קרל הגדול שיתף את אחיו בממלכה, כשהוא נושא את הקנאה הלא ידידותית שלו בסבלנות, ולתדהמת כולם מעולם לא כעס עליו.

הוא התחתן עם בתו של דסידריוס, מלך הלומברדים, בהתעקשות אמו, אך הוא התגרש ממנה לאחר שנה מסיבות לא ידועות, ונישא להילדגרד, אציל שוואבי. היו לו שלושה בנים לצידה, צ'ארלס, פפין ולואי, ושלוש בנות, הרודרוד, ברטה וג'יזלה. היו לו גם שלוש בנות נוספות, שתיים מאת אשתו השלישית, פאסטרדה, גרמנית והשלישית על פילגש, ששמה כרגע בורח ממני. במותו של פסטראדה [794], הוא התחתן עם ליוטגרד, אישה אלמנית, שלא הביאה לו ילדים. לאחר מותה [800] היו לו שלוש פילגשים שלכל אחד ילדו לו בנים.

22. מראה אישי

קרל הגדול היה גדול וחזק וגבוה. גובהו היה פי שבע מאורך כף רגלו. החלק העליון של ראשו היה עגול, עיניו גדולות וחיות מאוד, אףו מעט ארוך, שיער בהיר ופניו צוחקים ועליזים. כך הופעתו תמיד הייתה ממלכתית ומכובדת, בין אם הוא עומד או יושב. אומנם צווארו היה עבה וקצר במקצת, ובטנו בולטת למדי אך הסימטריה של שאר חלקי גופו הסתירה את הפגמים הללו. הליכתו הייתה יציבה, כל המרכבה שלו גברית, וקולו צלול, אך דק להפתיע.

מצבו הבריאותי היה מצוין, למעט ארבע השנים שלפני מותו, כאשר סבל לעתים קרובות מחום, וצלע מעט. גם אז הוא נקט את נטיותיו שלו ולא את עצת הרופאים. הם כמעט היו שונאים כלפיו, כי הם רצו שהוא יידבק לבשר מבושל במקום צלי.

23. שמלה

הוא תמיד שמר על השמלה הלאומית של פרנק. זו הייתה חולצת פשתן ומכנסיים כתחתונים, מכוסים בטוניקה בשולי משי, ומכנסיים קשורים ברצועות, נעליים על רגליו, ובחורף מעיל עור לוטרה על כתפיו. בסך הכל הוא הטיל גלימה כחולה, ותמיד לבש חרב, בדרך כלל כזו עם חגורת זהב או כסף וחגורה ומדשה לפעמים מעוטרת, אך רק בימי חג נהדרים או כשבילויים שגרירים זרים.

24. הרגלים

קרל הגדול היה מתון באכילה, ובמיוחד בשתייה, כי הוא שנא שכרות אצל מישהו, אפילו יותר בעצמו ובביתו. אך הוא לא יכול היה להימנע מאוכל במשך זמן רב, ולעתים קרובות התלונן כי הצום פגע בבריאותו. לעתים רחוקות הוא ערך נשפים, למעט בימי חג גדולים, אך כאשר עשה זאת, הזמין מספר רב של אנשים. הארוחות שלו כללו בדרך כלל ארבע מנות ומד"ש בלי לספור את הצלי, שהציידים שלו היו מביאים על היורק. הוא אהב את זה יותר מכל מנה אחרת. בזמן הארוחות הוא הקשיב לקריאה או למוזיקה. הקריאות היו סיפורים של פעם, והוא גם התלהב מאוד מכתבי סנט אוגוסטינוס וסקוס, במיוחד עיר האלוהים.

הוא היה כל כך מתון בשתיית יין עד שלעיתים רחוקות הרשה לעצמו יותר משלוש כוסות במהלך הארוחה. בקיץ אחרי ארוחת הצהריים הוא היה אוכל קצת פירות, שותה כוס אחת, מתפשט ומנוח שעתיים -שלוש. הוא היה מתעורר וקם מהמיטה ארבע או חמש פעמים במהלך הלילה. בזמן שהתלבש ולבש את נעליו, הוא לא רק נתן קהל לחבריו, אלא שאם רוזן הארמון סיפר לו על מקרה הדורש את שיקול דעתו, הוא הגיע אליהם לחדרו מיד ושפט את המקרה רק כאילו היה בבית המשפט שלו והוציא פסק דין. בשלב זה, הוא היה מבצע כל תפקידי היום והשיקום בכלל.

25. לימודים

קרל הגדול היה שוטף בדיבור, ויכל להביע את כל מה שיש לו לומר בבהירות מירבית. הוא לא הסתפק בדיבור שפת האם שלו, אלא למד שפות זרות. הוא היה אמן בלטינית, אך ידע להבין יוונית טוב יותר מכפי שידבר אותה. יכול להיות שהוא עבר מורה לרהיטות. הוא היה להוט באומנויות, והעריך את המורים בהערכה רבה והעניק להם כבוד גדול. פיטר מפיזה, הדיאקון המבוגר לימד אותו דקדוק. אלקוין, אנגלו-סכסון מבריטניה ומלומד הגדול ביותר בתקופתו, לימד אותו נושאים אחרים. המלך בילה איתו זמן רב בלימוד רטוריקה, דיאלקטיקה ובעיקר אסטרונומיה. הוא חקר את תנועות הכוכבים בקפידה רבה. הוא גם ניסה ללמוד לכתוב, והיה שומר טבליות ומחברות במיטה מתחת לכרית שלו, כדי שבשעות הפנאי יוכל לתרגל את הכנת האותיות. אבל, למרות שהתאמץ, הוא התחיל מאוחר בחייו, והצליח מעט.

26. יראת שמים

קרל הגדול התמסר בלהט לעקרונות נוצריים, שהוטמעו בו מינקותו. הוא בנה את הכנסייה היפה באקס-לה-שאפלה, אותה עיטרה בזהב וכסף ומנורות, ובמסילות ודלתות פליז מלא. היו לו הטורים והגולות שהובאו מרומא ומראוונה, כיוון שלא יכול היה למצוא מתאימים בשום מקום אחר. הוא התפלל שם כל הזמן כל עוד בריאותו אפשרה, כשהוא הולך בבוקר ובערב, אפילו בלילה, מלבד השתתפות במיסה. הוא דאג שכל השירותים שם יתנהלו כראוי מכל הבחינות, ולעתים קרובות הזהיר את השישים שלא לאפשר הכנסת דבר לא תקין לבניין. הוא סיפק כלים קדושים רבים של זהב וכסף, וכל כך הרבה גלימות פקידות עד שאפילו השוערים הנמוכים ביותר לא היו צריכים ללבוש את בגדיהם היומיומיים. הוא השתדל מאוד לשפר שם את הקריאה והשירה, כיוון שהוא היה מיומן בשניהם למרות שמעולם לא קרא בפומבי, או שר אלא בשקט יחד עם הקהילה.

27. קרל הגדול והכנסייה הרומית

קרל הגדול נתן צדקה רבה לעניים, ולא רק בארצו. בכל מקום ששמע שיש נוצרים החיים בעוני ובמדש סוריה, מצרים, אפריקה, ירושלים, אלכסנדריה, קרתגו ומדאש הוא רחם עליהם, ושלח אליהם כסף על פני הים. זו הסיבה שהוא ניסה להתיידד עם מלכים זרים, כדי שיוכל לתת הקלה לנוצרים החיים תחת שלטונם.

הוא הוקיר את כנסיית פטרוס הקדוש ברומא מעל כל המקומות הקדושים האחרים, וערם את אוצרה בעושר עצום של זהב, כסף ואבנים יקרות. הוא שלח אינספור מתנות גדולות לאפיפיורים ובמהלך כל תקופת שלטונו משאלתו הלב הלב ביותר הייתה לבסס מחדש את סמכותה העתיקה של רומא בהשגחתו ובהשפעתו, ולהגן ולהגן על פטרוס הקדוש, לייפות ולהעשיר את עצמו מעל כל הכנסיות האחרות. אך למרות שהחזיק בזה בהערצה כזו, הוא נסע לרומא רק כדי לומר את נדריו ותפילתו ארבע פעמים במהלך כל שלטונו של ארבעים ושבע שנים.

28. הקיסר של קרל הגדול

אך למסעו האחרון לשם הייתה מטרה אחרת. האפיפיור ליאו הושחת על ידי העם הרומי שקרע את עיניו וחתך את לשונו, והוא קרא למלך לעזרה. לפיכך נסע קרל הגדול לרומא כדי לסדר את ענייני הכנסייה הללו, מכיוון שהכל היה מבולבל, והוא בילה שם את כל החורף. אז הוא קיבל את התואר קיסר ואוגוסטוס. בהתחלה הייתה לו סלידה כזאת מהתואר, כי הצהיר כי לא היה דורש כנסייה ביום הענקתם לו היה יודע למה מתכוון האפיפיור, למרות שזהו יום חג גדול. [חג המולד 800]

הקיסרים הרומיים לא היו מרוצים מכך שקיבל את התואר הזה, אבל הוא נשא את קנאתם בסבלנות רבה. באמצעות שגרירויות ומכתבים תכופים, שבהם התייחס אליהם כאחים, הוא גרם להתנשאותם להיכנע לגדולנותו, תכונה שבה הוא היה ללא ספק הממונים עליהם.

29. רפורמות

לאחר שקיבל את תואר הקיסר, קרל הגדול הבין שחוקי עמו פגומים. לפרנקים יש שתי מערכות חוקים שונות לחלוטין, והוא החליט להוסיף את מה שחסר, למיין את הפערים ולתקן מה לא בסדר. הוא מעולם לא הגיע רחוק עם הפרויקט הזה, אבל היו עליו לכתוב את החוקים הבלתי כתובים של כל השבטים תחת שלטונו. היו לו גם את השירים הישנים שחוגגים את מעשיהם ומלחמותיהם של מלכים קדמונים שנכתבו עבור הדורות הבאים.

30. המוות של קרל הגדול והסקוס

לקראת סוף חייו [813], כשהוא נשבר מחוסר בריאות וזקנה, הוא זימן את בנו לואיס, מלך אקוויטיין, ואסף את כל אנשי ראשי ממלכת הפרנקים כולה באסיפה חגיגית. הוא מינה את לואיס, בהסכמתם פה אחד, לשלוט עם עצמו על כל הממלכה והפך אותו ליורש התואר הקיסרי.

את שאר ימי הסתיו הוא בילה בציד, ובינואר הוא הוכה בחום גבוה, והועמד למיטתו. ברגע שנחלה, החליט להימנע מהאוכל, כפי שתמיד עשה כשיש לו חום, בתקווה שניתן למחוק את המחלה, או לפחות להקל עליה, בצום. מלבד החום, הוא סבל מדלקת מפרקים, אך הוא עדיין התמיד בצום, ובשמירה על כוחו רק על ידי משקה מדי פעם. הוא מת ב -28 בינואר, שבעה ימים לאחר שנכנס למיטתו, בשעה תשע בבוקר, לאחר שקיבל את הקודש, בגיל שבעים ושתיים ושלטון במשך ארבעים ושבע שנים.


צ'ארלס המלך עמית

לפי מסורת הירושה המכונה gavelkind, אביו של קרל הגדול, פפין השלישי, חילק את ממלכתו באופן שווה בין שני בניו הלגיטימיים. הוא נתן לקרל הגדול את אזורי הפרנקלנד המרוחקים, והעניק לבנו הצעיר, קרלומן, את הפנים הבטוחים והמיושבים יותר. האח הבכור הוכיח כי הוא עומד במשימה להתמודד עם המחוזות המורדים, אך קרלומן לא היה מנהיג צבאי. בשנת 769 הם איחדו כוחות להתמודדות עם מרד באקוויטיין: קרלומן לא עשה דבר, וקרל הגדול הכניע את המרד בצורה היעילה ביותר ללא עזרתו. הדבר גרם לחיכוך ניכר בין האחים שאמו, ברתראדה, החליקה עד מותו של קרלומן בשנת 771.


רפורמות בחינוך ובאמנות בתקופת קרל הגדול

הישג מכריע נוסף של האימפריה הפרנקית על ידי קרל הגדול היה הרפורמות שיושמו בחינוך באמצעות הרנסנס הקרולינגי. לפני שינויים אלה, רוב אירופה לא השכילה קולקטיבית ולא יצרה יצירות ספרות. רק נזירים ונזירות למדו את המלאכות הללו בזמן שלמדו בבתי ספר מנזריים. הצורך בתרבות וחינוך להרחבה ולשימור היה בראש סדר העדיפויות של קרל הגדול.

על מנת ליצור טרנספורמציה כה עצומה בחינוך, גייס קרל הגדול את עזרתם של אנשי רוח מכל רחבי אירופה. הבולט ביותר היה אלקוין מיורק שיישם את הרעיונות של הטריוויום והקוואדריביום, או שבע האמנויות החופשיות, שנוצרו ותועדו במקור על ידי בות'יוס. הבסיס לחינוך לאמנויות חופשיות היה להיות קרוא וכתוב בלטינית, דבר שהיה חיוני בכדי לקרוא את האוספים העצומים של יצירות תיאולוגיות וקלאסיות. קרל הגדול איחל שבנים ובנות יקבלו את השכלתם בנושאים אלה בגיל צעיר.

האינטואיציות הללו היו דתיות באופיין, אך גם מי שרצה לעסוק במקצועות חילוניים התקבל בברכה להשתתף. באופן דומה, קרל הגדול היה מרכזי במהדורה מחודשת של יצירות קלאסיות של פילוסופים גדולים וגם יצירות קלאסיות נוצריות, כגון תרגום עותק חדש של התנ"ך וולגייט.

על מנת שתוכל לתרגם, להעתיק ולקרוא את יצירות הספרות הפוריות הללו, הייתה צריכה להיות רפורמה שבה כל העותקים בכתב יד היו קריאים לכל האנשים הקרוא וכתוב. התסריט החדש הזה היה ידוע בשם קרוליין מינוסולה וזה איפשר לכידות בתוך מערכת החינוך שהוטמעה לאחרונה. יתר על כן, זה מאוד סייע ביכולת לקרוא בכתב יד בצורה ברורה. לרוע המזל, ההקלטות הוגבלו לרפורמות של קרל הגדול והרסקוס בחינוך הכלולות בביוגרפיה של Einhard & rsquos. עם זאת, היה קטע שבו תיאר איינרהד את אלקוין וכיצד למד קרל הגדול ידע עצום מאלקוין:

& ldquoAlcuin, איש מיצוי סקסוני, שהיה המלומד הגדול ביותר של היום, היה המורה שלו בענפי למידה אחרים. המלך בילה איתו זמן רב ועבוד בלימוד רטוריקה, דיאלקטיקה, ובמיוחד אסטרונומיה & hellip & rdquo

למרות שלא הזכיר את הרפורמות הגורפות בחינוך, ציין איינרהד כי המלך למד רטוריקה, שהייתה חלק מהטריוויום שהוקם לאחרונה בתחום האמנות החופשית. יתר על כן, מחבר ההיסטוריה Rosamund McKittercik מפרט יותר על ידי הסבר: & ldquoHe אינו מספק תיאור היסטורי של התפתחות העניין של קרל הגדול והרסקו בלמידה. & Rdquo הצהרה זו מפרטת עוד כי נושאים אלה הוערכו על ידי קרל הגדול ולכן סביר להניח כי אלה שהוטמעו.


10 העובדות המובילות על קרל הגדול

אי שם בטווח של 768 ו -814 לספירה, החליט קרל הגדול - שנקרא גם קרל או שארל הגדול - על תחום שחצה את חלקה הגדול של מערב אירופה. לאחר זמן לא רב של לחימה נחושה, הוא ניהל את צרפת, גרמניה, בלגיה, הולנד ותחומים שונים כיום. הרנסאנס הקרולינגי (שחזור על שם הממשל שהקים סבתו של קרל הגדול) יצא מהקטל, עם תשואות דמיוניות ומלומדות מואצות ששבחו חפצי אומנות ודחקו לתרבות נוצרית שנורמלית לאחרונה. בכל מקרה, עוצמתה של ממלכה זו הוטלה על קרל הגדול בלבד, ולאחר מותו, הוא הרס את עצמו באופן מיידי. להלן 13 מציאות אודות הקיסר הרומי הקדוש הראשי.

1. אביו לא נולד מלך.

אביו של קרל הגדול, פפין השלישי - שנקרא באופן קבוע פפין הקצר - היה מנהיג בית העירייה של מעון המלוכה (מנהל בית המשפט הקיסרי) לפני שמונה למלך הראשי של הפרנקים. לאחר שליחות מכוונת להפוך לשליט, פפין סוף סוף הפך לאדון בשנת 751, ולאחר שלוש שנים התברך רשמית על ידי האפיפיור, שבמקביל בירך את ילדי פפין וקרלומן וצ'ארלס (הקרל הגדול לעתיד) בשמן המקודש שהציג מעמדם יוצא הדופן. פפין השלישי שירת עד 768.

2. אחיו נפטר זמן קצר לאחר שהפך למלך המלך.

לאחר שפפין השלישי בעט בדלי, קרל הגדול העניק יכולת לאחיו הצעיר יותר קרלומן, כשהשניים מתנהלים כאדונים משותפים. זה היה הכל מלבד כלל משותף בקלות, למרות זאת, כפי שהוכח בסצנה משנת 769 שבה נראה כי קרלומן חרטה את עמדתו של קרל הגדול על ידי סירוב לסייע בדיכוי מרד באקוויטאן. בשלב זה בעט קרלומן בפתאומיות בדלי בשנת 771.

מוזר מאוד איך קרלומן מת כל כך מועיל. השיא המוכר ביותר הוא שהוא העביר דימום מהאף, עם זאת, מה שגרם לזה כרוך בהתלבטות, כאשר עתיק אחד הציע כיב פפטי כנושא הבסיסי. תהיה הסיבה אשר תהיה, לאחר פטירתו חשב קרל הגדול על כל רכושו וכוחו של קרלומן והפך למלך היחיד של הפרנקים.

3. הוא נחשב לאביה של אירופה.

כמלך הפרנקים, יצא קרל הגדול למשימה כמיהה ומגוחכת להרחיב את תחומו. עם פטירתו בשנת 814, תחום זה שילב את רוב מה שנחשב כיום כמערבי, וחלק ממרכז אירופה. לא מאז האימפריה הרומית היה זה חלק משמעותי ביבשת מוגבל על ידי שליט אחד. על פי קווי איחוד אלה (ובכל זאת עדינים), קרל הגדול מכונה במקרים מסוימים אבי אירופה.

לאורך כל הטווח הארוך, השם קרל הגדול קשור לאיחוד האירופי, ללא קשר אם באמצעות פעילויות שקטות כמו האיחוד האירופי או מלחמה. לדוגמה, נפוליאון בונפרטה, שהיו לו פנטזיות משלו על התחום, הכריז בשנת 1806: “Je suis Charlemagne ”— “I ’m Charlemagne. ”

4. ייתכן וההכתרה כקיסר הייתה הפתעה.

האפיפיור ליאו השלישי האציל את ריבון קרל הגדול במיסת חג המולד בשנת 800. קרל הגדול הופיע ברומא חצי חודש מוקדם יותר בקנה אחד עם האפיפיור, אולם לפי רישומים רבים, כולל של חוקר בית המשפט שלו איינרהד, הוא לא ציפה לתפקידו החדש, ו אולי הכיר במתרחש כאשר האפיפיור הניח את הכתר המפואר על ראשו.

מכיוון שהמשלחת הייתה חיובית לשני השחקנים, ייתכן שיש איזשהו ארגון שעומד מאחורי האירוע (כמו כן, ייתכן שאנהרד היה זקוק לחבירו קרל הגדול כדי להופיע יותר בלתי מתנשא בזכרונותיו). באופן קריטי, חגיגת ההכתרה נתפסה בקרל הגדול כמנהיג האימפריה הרומית הקדושה, מה שהעביר שאיפה קשורה לביצועי ההישגים הצבאיים והחברתיים של האימפריה הרומית האגנוסטית. זה גם שימש להודיע ​​ליריביו של קרל הגדול כי שליטתו במערב אירופה אושרה על ידי הכנסייה.

5. מוזיקת ​​הכנסייה פרחה במהלך שלטונו

קרל הגדול הוקיר את מוזיקת ​​הכנסייה, במיוחד את המוסיקה הטקסית של רומא. בבקשתו שלח האפיפיור אדריאנוס הראשון כוהנים מרומא לחצר אאכן כדי לחנך את אנסמבל המקדש שלו בשנת 774. אירוע זה עזר להבהב את התפשטות הסרנדה הגרגוריאנית המקובלת דרך בתי התפילה הפרנקים. בשנת 789, קרל הגדול נתן הודעה גם למשרד התחום שלו, והכשיר אותם ללמוד (ולשיר כראוי) את קנטוס רומנוס, או סרנדה רומאית. בנוסף הוקמו בתי ספר למוזיקה תחת שלטונו של קרל הגדול, וכמרים המפרשים מוזיקה סייעו להציל את סרנגה הגרגוריאנית עד היום.

6. הרבה ממה שאנחנו יודעים על העת העתיקה הוא בגלל קרל הגדול.

קרל הגדול היה תומך זועם בנצרות, ובשלב זה הייתה לו התייחסות יוצאת דופן לאורח חייו של זקן אגנוסטי. הוא גם ראה בו תחליף מיידי לפלא של העולם הרומי. חוקרי הרנסאנס הקרולינגי מצאו ושמרו על חלק ניכר מימי קדם כפי שניתן לצפות, וסבלנותו עד היום היא בדרך כלל בגלל מאמציהם. במשימות פרנקאיות, החיילים היו מחזירים כתיבה לטינית ישנה ליד גזל אחר. כמרים קרולינגים שכפלו בזהירות את הכתבים הישנים הללו לכרכים חדשים, ועזרו להגן על קיקרו, פליניוס הצעיר, אובידס ואמיאנוס מרסלינוס. גם לאחר שלטון קרל הגדול, המסעדות האירופאיות הללו נותרו להגנה על הכתיבה והמידע הלטיני.

7. המטבע היה סטנדרטי בשגיאתו.

כשהקרל הגדול ניצח את מערב אירופה, הוא תפס את הדרישה לכסף סטנדרטי. במקום מגוון רחב של מטבעות זהב, הממשל שלו יצר ופיזר מטבעות כסף שניתן להחליף ברחבי התחום - הכסף הבסיסי העיקרי על השטח מאז התקופה הרומית. הסידור במזומן של הפרדת פאונד קרולינגי של כסף לא מזוהם ל -240 חתיכות היה יעיל עד כדי כך שצרפת שמרה על חיוני עד המהפכה הצרפתית.

8. הוא לבש בגדים נפוצים.

קרל הגדול היה נתון מכריע, עם גובהו שנע בין 5 רגל 10 סנטימטר ל 6 רגל 4 אינץ ', שהיה גבוה משמעותית מהקומה הגברית הרגילה בשלב זה. עם זאת, הוא לא היה נוצץ בסגנונו. לפי איינהרד, הוא לבש את הבגדים הנפוצים של הציבור הפרנקאי, עם מעטה כחול מעל הטוניקה, חולצת הבד והצינור הארוך. הבהוב הקטן ביותר שהיה לו בדרך כלל היה להב, שחבוש על חגורת זהב או כסף. כדי להתרענן לאירועים נדירים, הוא עוטה להב מעוטר.

9. היו לו נשים וילדים רבים.

באמצע כל אחת מאותן שנים שנסע ברחבי אירופה כשהוא תופס נשק, קרל הגדול הבנתי בדרך כזו או אחרת כיצד להתקשר לחמש נשים מובחנות ולנהל קשרים עם כמה קורטיזנים. הוא הוליד כ -18 ילדים. במקרה שהייתה חולשה אחת בלב הראש, זה היה לילדים שלו, כשהוא מקיים את לימודיהם של שני ילדיו ובנותיו. הוא לא נתן לאף אחת מבנותיו להיסגר במהלך חייו - לא ממש להגן עליהן ממגרפות כמוהו, אך ככל הנראה מכיוון שמערכות יחסים אלו היו מעלות את המצב עם משפחותיהן החצי הטובות יותר הרבה לנחמתו.

10. שמו כרגע מסמל את “Lord ”.

שם משפחתו של קרל הגדול (קארל בגרמנית) הוצע על ידי בניו מתוך הערכה לסבו, צ'ארלס מרטל, ומגיע מהגרמני עם הציפייה של גבר משלים. עמית, ” במקום אחר וריאציות של השם קארל באו לסמן “lord ”.

פמלה

גלה שתורמי ההליכה מדברים מכל קצוות תבל - מפראג ועד בנגקוק, ברצלונה לניירובי. כולנו אולי מגיעים מתחומי חיים שונים אך יש לנו תשוקה אחת משותפת - למידה באמצעות טיולים.

בין אם אתה רוצה ללמוד את ההיסטוריה של עיר, או שאתה פשוט צריך המלצה לארוחה הבאה שלך, צוות Discover Walks מציע אנציקלופדיה של טיולים הולכים וגדלים.

לקבלת תובנות מקומיות וטיפים לנסיעות מבפנים שלא תמצא בשום מקום אחר, חפש כל מילות מפתח בסרגל הכלים הימני העליון בדף זה. טיולים מאושרים!


הקיסר קרל הגדול הוא האב הקדמון של רוב, אולי כל האירופאים. מוצאו חוזר רק כמה דורות אחורה, אך הוא הפך לשער למאות גנאלוגיות מזויפות עוד בימי קדם, והכל מבוסס על חשיבה משאלה.

מומחים בדרך כלל מסכימים כי ניתן להוכיח רק 8 אבותיו של קרל הגדול. 5 נוספים כמעט בטוחים. כל השאר הוא השערה אקדמית או ספקולציות חובבות. ראו, למשל, פרנסיסקו טווארס דה אלמיידה, "8 אבות אבותיהם המוכחים של קרל הגדול" soc.genealogy.medieval, פורסם ב- 13 בינואר 2017, תוך ציטוט של כריסטיאן סטטיפני, Les Anc ètres de Charlemagne 2. עורך (2014).


איזו השפעה הייתה לקרל הגדול על ההיסטוריה של הכנסייה?

השם קרל הגדול הוא לטיני בשם "שארל הגדול", שהיה מלך הפרנקים בשנים 771 עד 814. הוא נחשב לאחד המלכים החזקים והדינאמיים בהיסטוריה, והייתה לו השפעה עמוקה על התרבות האירופית ועל הכנסייה הקתולית. קרל הגדול הוכתר על ידי האפיפיור כ"קיסר הרומאים "בשנת 800. למרות העובדה שהתואר כבר הוחזק בידי אדם אחר, קרל הגדול נחשב לקיסר הרומי הקדוש הראשון, בשל צו ותמיכה של האפיפיור. הכתרתו של קרל הגדול שינתה את מהלך ההיסטוריה, והיו שינויים רבים אחרים שחלו על ידי קרל הגדול, או שארל הגדול.

קרל הגדול היה אידיאליסט, מונע על ידי אמונות ואמונות עמוקות. הוא הושפע מהתיאוריות החברתיות שהוצעו באוגוסטינוס עיר האלוהים ועבד קשה כדי לאחד כנסייה ומדינה. דאגתו לחינוך ולשימור התרבות הובילה לשורה של רפורמות דרסטיות שאנו מכירים כיום כרנסנס הקרולינגי. קרל הגדול הקים ספרייה, והעסיק נזירים לשימור טקסטים עתיקים רבים, והוא הקים בית ספר לילדיו הרבים, והכריח את ילדיו של האצילים להגיע גם כן.

קרל הגדול אף הציע רפורמות בכנסייה, ערך שינויים בליטורגיה והעלה תקנים ודרישות למנזרים ונזירים. רצונו היה לחזק את הכנסייה עם שלטונו, הן על ידי רפורמה פנימית והן על ידי הרחבה. הוא שלח את צבאותיו לכבוש ארצות אחרות וכפה על גיור אנשים שנכבשו בנקודת חרב. המרה בכפייה היא פרקטיקה שדעת המודרנית רואה בה מגונה, ובצדק. בכל פעם שמשלבים כנסייה ומדינה, טרגדיה ורדיפה מיותרים מתרחשים, וקרל הגדול הצליח מאוד לשלב כנסייה ומדינה כתוצאה ממעשיו, האימפריה הרומית הקדושה השתלטה על מיליוני אנשים במהלך ימי הביניים. רק עד שהרפורמציה הפרוטסטנטית נשברה סוף סוף הכוח הטוטליטרי של הכנסייה.

ישנם מספר דברים שאנו יכולים ללמוד מחייו של קרל הגדול. רצונו לפעול עקרונית וכוחו כמנהיג מעוררים התפעלות. בגללו, הן הכנסייה והן התרבות האירופית החלו לנוע בכיוון חדש. הוא נתן למפקדי צבאותיו שטחי אדמה שהם וחייליהם חיו ועבדו על מערכת ומדשה שהובילה מאוחר יותר למערכת הפיאודלית ולצמיתות באירופה. בנוסף, מדיניותו של גידול הכנסייה בכוח צבאי יצרה תקדים למלחמות דת מאוחרות יותר, כולל מסעי הצלב. בין אם אנו מסכימים עם החלטותיו או לא, קרל הגדול או שארל הגדול, השפיע, והוא דוגמה לאופן שבו אדם אחד יכול לשנות את ההיסטוריה. ואנו יודעים כי עלייתם ונפילתם של מלכי בני אדם היא תחת שלטונו הריבוני של אלוהים ועל פי הזמנים והעונות שהוא פורש לאנושות (ראו דניאל 2:21).


כיצד שינה קרל הגדול את העולם

בכל יום שני, טור זה הופך דף בהיסטוריה כדי לחקור את הגילויים, האירועים והאנשים שממשיכים להשפיע על ההיסטוריה המתבצעת כיום. אירופה שקעה בעידן חשוך בן מאות שנים לפני שבא מלך בשם קרל הגדול והדליק את מתג האור. בעידוד אמנויות, תרבות וחינוך, המלך הפרנקאי מהמאה ה -8-שבסופו של דבר יהפוך לקיסר הרומי הקדוש הראשון-הוציא את היבשת מקיפאון תרבותי שאיים שלא יגמר לעולם. גם לוחם עז וגם במובנים רבים איש הרנסנס הראשון, הישגיו של קרל הגדול בשדה הקרב ובחוקיו הובילו לרעיון הראשון של זהות פאן-אירופית. בלאגן פוסט-רומאי לאחר התפרקות האימפריה הרומית בסוף המאה החמישית, חציו הביזנטי המזרחי שגשג בעוד האזור המערבי התפרק לאוסף ממלכות מקוטעות ללא כל סמכות מרכזית. אירופה נכנסה למאה הרביעית שלה ל"תקופות האפלה "כאשר קרל הגדול נולד בשנת 742 לספירה, תקופה המסומנת בלחימה תכופה, מעט הישגים תרבותיים חשובים והפסקת הלמידה הווירטואלית. קרל הגדול הפך לשליט של אחת מממלכות אלה בגרמניה בשנת 768 לספירה ומיד החל להרחיב את שטחו. Through the course of more than 50 battles, most of which he led in person, he'd conquered almost all of mainland Europe. Everywhere his rule was established, Charlemagne instituted the same reforms, creating a common identity in people from eastern Germany to southern Spain. Commerce boomed One of the most important changes Charlemagne made was abandoning the gold standard and putting all of Europe on the same silver currency. Trade became easier and the continent prospered, aided by laws that took some power away from the nobles and let the peasantry participate in commerce. The lower classes benefited in other ways under Charlemagne, who was frustrated with the nobility's sense of entitlement and had deep sympathy for the peasants, according to historians. Among other legislation, all local regional governors were subject to regular inspections by royal emissaries to make sure no injustices were being done. Educational reform was also high on Charlemagne's agenda. The progressive leader loved to learn, historians say, and so encouraged schooling throughout his kingdom in his chosen lingua franca, Latin. All of a sudden, not only were the once-fractured regions of Europe connected by peaceful trade networks and common laws, but people could communicate with each other too. For spreading Christianity across Europe and to recognize his achievements as the territory's wide-reaching ruler, Charlemagne was crowned Emperor by Pope Leo III on Christmas Day in A.D. 800. He was the first Emperor to rule the continent since the fall of Rome and was seen as a powerful adversary to the successful Byzantine Empire, centered in modern-day Turkey. Though the territory would splinter again in the centuries that followed, Charlemagne's reforms were the spark that ignited Europe's cultural rebirth.

  • Last Week: How Gunpowder Changed the World
  • Next Week: How the Magna Carta Changed the World
  • Everyone on Earth Has Royal Roots

הישאר מעודכן בחדשות המדע האחרונות על ידי הרשמה לניוזלטר Essentials שלנו.

תודה שנרשמת ל- Live Science. תקבל הודעת אימות בקרוב.


Charlemagne of Germany

Charlemagne built on the foundations laid by Boniface, Charles Martel, and Pippin. Contemporary writers were vastly impressed by Charlemagne’s political campaigns to destroy the autonomy of Bavaria and his equally determined efforts against the Saxons. Under their Agilolfing dukes, who had at times led the opposition to the rising Carolingians, the Bavarians had developed an independent, southward-looking state that had close contacts with Lombard Italy and peaceful relations with the Avar kingdom to the east. Charlemagne’s conquest of the Lombards in 774 left Bavaria isolated, and in 788 Charlemagne succeeded in deposing the last Agilolfing duke, Tassilo III, and replacing him with a trusted agent. Thereafter Charlemagne used Bavaria as the staging ground for a series of campaigns in 791, 795, and 796 that destroyed the Avar kingdom.

The subjugation of the north proved much more difficult than that of the south. In the wake of the missionaries, Frankish counts and other officials moved into northeastern Frisia, raising contingents for the royal host and doing the other business of secular government. As for the Rhineland, the richer it grew, the more necessary it became to protect its hinterland, Franconia (including present-day Hessen) and Thuringia, from Saxon raids. Because there was no natural barrier behind which to hold the Saxons, this was a difficult task.

Unlike the Bavarians, the Saxons were not politically united. Their independent edhelingi (nobles) lived on estates among forest clearings, dominating the frilingi (freemen), lazzi (half-free), and unfree members of Saxon society and leading raids into the rich Frankish kingdom. Thus each of Charlemagne’s punitive expeditions, which began in 772 and lasted until 804, bit deeper into the heart of Saxony, leaving behind bitter memories of forced conversions, deportations, and massacres. These raids were inspired by religious as well as political zeal with fire and sword, Charlemagne tried to break Saxon resistance both to Christianity and to Frankish dominance. Still, the decentralized nature of Saxon society made ultimate conquest extremely difficult. Whenever the Frankish army was occupied elsewhere, the Saxons could be counted on to revolt, to slaughter Frankish officials and priests, and to raid as far westward as they could. Charlemagne in turn would punish the offending tribes, as he did when he executed 4,500 Saxons at Verden, and garrison the defense points abandoned by the Saxons. In time, resistance to the Franks gave the Saxons a kind of unity under the leadership of Widukind, who succeeded longer than any other leader in holding together a majority of chieftains in armed resistance to the Franks. Ultimately, internal feuding led to the capitulation even of Widukind. He surrendered, was baptized, and, like Tassilo, was imprisoned in a monastery for the remainder of his life. Despite this victory, it would take another 20 years before Saxony would be finally subdued.

Charlemagne’s efforts were not limited to military repression, however. He also issued two edicts concerning the pacification and conversion of Saxony, which reveal the brutality of the process as well as its gradual success. The Capitulatio de Partibus Saxoniae (ג. 785 “Capitulary for the Saxon Regions”) was intended to force the submission of the Saxons to the Franks and to Christianity, imposing the death penalty for destruction of churches, refusal of baptism, and violating the Lenten fast. The Capitulare Saxonicum (797 “Saxon Capitulary”), although not necessarily abrogating the earlier decree, replaced the harsher measures of the earlier capitulary with conversion through less brutal methods. Moreover, Frankish churchmen and aristocrats loyal to Charlemagne were introduced to secure and pacify the region. Although the northern regions that enjoyed Danish support remained outside of Frankish control, most of Saxony gradually moved into the united Frankish realm and would become a great centre of political, cultural, and religious life in the 10th century.


קרל הגדול

"Our task [as secular ruler] is externally, with God's help, to defend with our arms the holy Church of Christ against attacks by the heathen from any side and against devastation by the infidels."

Pepin III, King of the Franks, knelt with his sons to be anointed by Pope Stephen III in conscious imitation of the anointing of King David by the prophet Samuel. And like David's son Solomon, Pepin's son Charles would preside over a renowned cultural and religious flowering.

Expanding borders

Charles received his education from his mother and the monks of Saint Denis. He could speak and read Latin and his native Germanic tongue, but he never learned to write, though he tried to his entire life. He mastered the military and political arts close to his father's throne.

ציר זמן

Boniface begins mission to the Germans

Controversy over icons begins in Eastern church

Treaty of Verdun divides Carolingian Empire

When Pepin died in 768, Charles was in his mid-20s: vital, energetic, and at six feet three-and-a-half-inches tall, he towered over his subjects. When his brother, Carloman, died in 771, Charles was left as sole ruler of the Franks.

Charles's early reign was marked by incessant warfare, which expanded his control in all directions. His longest wars (772&ndash785) were in an area just below modern Denmark, against the Saxons. As he conquered, he converted them to Christianity at the point of the sword.

Pope Hadrian then asked for his help in the south, calling on Charles to deliver him from the Lombards. Charles obliged and quickly compelled the Lombard king to retire to a monastery. He took the crown for himself in 774, and now ruled over much of what is modern Italy. During an Easter visit to Rome that year he was greeted by the pope with the words "Behold another Constantine, who has risen in our times."

Charles's 778 campaign against the Spanish Moors did not go as well and he was forced to withdraw. (An unimportant defeat in the Pyrenees formed the theme of the heroic epic, The Song of Roland , one of the most widely read poems of the Middle Ages.) Charles was determined to establish a secure border south of the Pyrenees, and he finally did so in 801, when he captured Barcelona.

In the meantime, he had turned his attention to the southeast border of his lands and conquered and absorbed Bavaria. Looking southeast, he pushed farther east along the Danube River into the territory of the Avars. His defeat of these fierce warriors not only netted him 15 large wagons of gold and silver but highlighted his political and military superiority to the Byzantine Empire to the east.

New Roman emperor

His triumph culminated on Christmas 800, when in one of the best known scenes of the Middle Ages, Pope Leo III crowned Charlemagne "Emperor of the Romans."

Charles told his biographer that he attended the service unaware that the pope was going to do this, but modern historians discount this as overly modest. In addition to complex political reasons for wanting the caption, Charles had theological reasons. Charles was also a great student of Augustine, much taken with his idea of the City of God . He believed the church and state should be allied as forces in the unification of society.

Charles delineated the roles of state and church in a letter to Pope Leo: "Our task [as secular ruler] is externally, with God's help, to defend with our arms the holy Church of Christ against attacks by the heathen from any side and against devastation by the infidels and, internally, to strengthen the Church by the recognition of the Catholic faith. Your share, Most Holy Father, is to support our army with hands upraised to God, as did Moses in ancient days, so that the &hellip name of our Lord Jesus Christ may be glorified throughout the world."

Charles, then, believed the caption, "Emperor of the Romans," made him the successor of the Roman emperors. (Never mind that the Byzantine emperors had thought the same of themselves for centuries!)

Defender of the Church

Charles took seriously his mission to "internally strengthen the church." Indeed, within his kingdom he was far more influential in church affairs than was the pope.

Charles appointed and deposed bishops, directed a revision of the text of the Bible, instituted changes to the liturgy, set rules for life in the monasteries, and sent investigators to dismiss priests with insufficient learning or piety. He had his deacon, Paul, publish a collection of homilies for use throughout the kingdom, instructing him to "peruse the writings of the Catholic fathers and, as in a flowery meadow, pick the choicest blooms and weave a single garland of all that can be put to use."

Charles also took an active interest in the two main religious controversies of his era, adoptionism (which held that Jesus was not "God from God" but was adopted as God's son during his lifetime) and iconoclasm (which condemns icons as idolatry). In his reforms, Charles showed that, like Constantine, he believed he was overlord of the church.

Education was also carefully tended. The partially illiterate Charles believed that success in his political and religious reforms depended on learning: "although doing right is better than knowledge, knowledge comes before doing." Charles was a patron of scholars, creating a school for his many children in the palace and accumulating an impressive library. The only copy of many classical texts we have today came from the pens of monks he set to work. He required each cathedral and monastery to set up a school and compelled the children of nobles to attend (who might otherwise have considered this beneath them).

Charles's government helped set the feudal system deeply in place. His armies were made of nobles, bound to him by oaths and granted tracts of land to support themselves and their soldiers. He published his laws in "capitularies," and sent them throughout the realm by missi dominici, pairs of inspectors who made sure his orders were obeyed in castles and churches.

This energetic political, cultural, and religious reform, is today known as the Carolingian Renaissance and is one reason Charles was given the appellation, "Great," in Latin, Charlemagne.


צפו בסרטון: ספיישל גילי מגלה עולם - מושגים ראשונים - ערוץ בייבי


הערות:

  1. Cheikh

    In my opinion, this is a very interesting topic. Let's chat with you in PM.

  2. Arlyn

    An interesting topic, thanks to the author pleased, tell me, where did you see something similar here? once more hoa to poyuzat.

  3. Waren

    אתה לא צודק. אני יכול להגן על העמדה. כתבו לי ב-PM, נדון.

  4. Albrecht

    I - the same opinion.

  5. Zioniah

    היא צריכה להגיד לך שאתה טועה.

  6. Kazrajora

    לדעתי אתה עושה טעות. אני יכול להוכיח את זה. כתבו לי ב-PM, אנחנו נתקשר.



לרשום הודעה