צ'ארלס פרנסואה דומוריז, 1739-1823

צ'ארלס פרנסואה דומוריז, 1739-1823


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

צ'ארלס פרנסואה דומוריז, 1739-1823

מבוא
קריירה טרום מהפכנית
קריירה מהפכנית
הוֹלַנד, כישלון וגלות

מבוא

צ'ארלס פרנסואה דומוריז היה מפקד צבאי ופוליטיקאי צרפתי חשוב בשלבים הראשונים של המהפכה הצרפתית ומלחמת הקואליציה הראשונה. כמו מפקדים רבים בצבאות המהפכניים המוקדמים, הוא הגיע לדרגה גבוהה בצבא המלכותי, אך גם היה מעורב רבות בפוליטיקה של המהפכה, ושימש כשר מלחמה ושר לענייני חוץ ברגעי מפתח. כמנצח ואלמי הוא סייע להציל את הרפובליקה התינוקת, בעוד שבג'אמפס החל את קריירת הכיבוש שלה, אך כמו גנרלים רבים מתקופה מוקדמת זו הוא נפל בסופו של דבר בעבירה של פוליטיקה מהפכנית, ונאלץ לגלות.

קריירה טרום מהפכנית

דומוריז נולד בקמבראי ב -25 בינואר 1739, בנו של קצין צבאי ואציל קטין, אנתואן-פרנסואה דומוריז. השכלתו המוקדמת הייתה בבית, אך הוא בילה שלוש שנים בלימודי קלאסיקה במכללת לואי לה-גרנד, לפני שנכנס לצבא בשנת 1757, בן שמונה עשרה. בחלקה המוקדם של מלחמת שבע השנים שירת לצד אביו במערכות נגד פרידריך הגדול מפרוסיה. בשנת 1758 הוא שירת כמתנדב כאשר צ'רבורג נלכד על ידי הבריטים והביצורים נהרסו. הוא נפצע במהלך ההקלה של מונסטר (1759), ושוב ביום שלפני קרב קלוסטר קמפן (15 באוקטובר 1760). בשנת 1761 קיבל פיקוד על כוחות פרשים, ובתום המלחמה בשנת 1763 הוענק לו צלב סנט לואיס.

בסוף המלחמה פורק גדודו של דומוריז, וסימן תחילתה של עשרים שנה סוערים. באמצע שנות ה -60 של המאה ה -19 הוא נסע לקורסיקה, עם אישורים שסיפק הדוכס דה צ'ויסול, אז שר החוץ, והציע את שירותיו לפאולי, מנהיג הרפובליקה הקורסיקנית העצמאית הקצרה. שירותיו של דומוריז נדחו, והוא חזר לפריז, שם ניסה לזכות בקורסיקה את עצמאותה. לאחר כישלונה של תוכנית זו באה תקופה קצרה ובושה, שבמהלכה כתב ספר זכרונות על קורסיקה. לאחר מכן נשלח דומוריז לספרד, שם היה מזוהה עם המרקיז ד'אוסונו (שגריר צרפת), ביקר בפורטוגל, וכתב שני זיכרונות על התקפה והגנה על אותה מדינה.

כתוצאה מעבודתו על קורסיקה, מונה דומוריז כרובע-גנרל של הצבא הצרפתי שפלש לאי בשנים 1768-69. במקביל כיהן כשר ההסברה באי, ובתום המערכה הוענק לו קידום לסגן אלוף.

בשנת 1770 מינה הדוכס דה צ'ויסול את דומוריז לשר הצרפתי של הקונפדרציות הפולניות, ובשנתיים הקרובות השתתף בקמפיינים שלהם נגד רוסיה, שהסתיימו בכישלון ובחלוקה הראשונה של פולין. בסוף 1772 העסיק המרקיז דה מונטיינרד את דומוריז בשליחות סודית לשבדיה, בידיעת לואי ה -15 אך לא של שר החוץ החדש, דוק ד'ארגילון. בשנת 1773 עצר הדוכס את דומוריז בהמבורג. לואי ככל הנראה לא הצליח ליידע את ד'ארגילון שדומוריז פועל באישורו, והוא בילה את ששת החודשים הבאים אסיר בבסטיליה, ואחריו שלושה חודשים בטירת קאן. כפי שקרה לעתים קרובות, לדומוריז היה זמן נוח למדי בבסטיליה, כתב שני מסות צבאיות ותרגם שירה איטלקית, בעוד שבקאן התחתן עם בת דודתו, מדמואזל מרגריט דה ברוסי, למרות שהנישואים לא היו הצלחה.

בשנת 1774 עלה לואי ה -16 על כס המלוכה. דומוריז דרש משפט פתוח, אך במקום זאת שוחרר ללא אישום ותוך זמן קצר חזר לטובתו. בשנת 1778 מינה אותו לואי כמפקד צ'רבורג, שם בנה המלך ארסנל ימי חדש ונמל ימי מבוצר, לשימוש נגד הצי הבריטי. דומוריז נשאר בצ'רבורג בעשר השנים הבאות, תקופה שבה אוכלוסיית העיירה הכפילה את עצמה או הכפילה את עצמה. הנמל החדש היה כישלון יקר, שנבנה סביב סדרה של חרוטי עץ צפים שהתמלאו בסלעים ליצירת שובר גלים, ואשר נעלמו במהרה.

בתקופה זו בא דומוריז לאמץ את העקרונות הליברליים שהיו מקובלים בתקופה, והפך לתומך בדוכס אורלינס. בשנים הראשונות למהפכה דומוריז ישמור על שילוב זה של אהדות ליברליות ותמיכה במשפחת המלוכה,

קריירה מהפכנית

לאחר נפילת הבסטיליה, קיבל דומוריז מינוי כמפקד המשמר הלאומי בצ'רבורג, אך כשמשכורתו הופסקה עבר לפריז, והיה מעורב בסערה הפוליטית בבירת צרפת.

בשנת 1791 הועלה דומוריז לדרגת אלוף, וקיבל פיקוד על המחוז הצבאי העשירי בנאנט. יומיים לאחר שהגיע לנאנט, ברח לואי ה -16 מפריז. במשבר שאחרי דומוריז חיזק את תעודותיו הרפובליקניות בכך שאילץ את כל קציניו לשבע את נאמנותו לאומה ולחוק, ולהבטיח להביא את אנשיו לפריז כדי להגן על המהפכה. לואיס נלכד במהרה וחזר לפריז, ודומוריז נשאר בנאנט, שם נקלע עד מהרה לחובות. בשנת 1792 הועלה לדרגת סגן גנרל, אך הוא הצליח לחזור לפריז רק לאחר שקיבל סיוע כספי מידידו דה לסרט, אז שר החוץ.

בתחילת 1792 המתיחות עלתה עם פרוסיה ואוסטריה, במיוחד בשל נוכחותם של כל כך הרבה גולים צרפתים בערים ממש מעבר לגבול גרמניה. ממשלת צרפת קבעה תאריך יעד ל -1 במרץ לפתרון הבעיה, אך הצהרתו של דה לסרט בתאריך זה הייתה כה גרועה עד שהממשלה נפלה. דה לסארט הועמד לדין, נכלא ולאחר מכן נרצח בוורסאי, ואילו ב -17 במרץ מונה דומוריז לשר החוץ במקומו.

דומוריז שמר על תפקיד זה במשך שלושה חודשים, מספיק זמן כדי להיות אחראי להכרזת המלחמה נגד אוסטריה ב -20 באפריל. בדומה לפאייט, גם דומוריז ראה בהצלחה הצבאית את הדרך הטובה ביותר להבטיח את המהפכה, אם כי בניגוד לרוב חבריו האחרים הוא גם קיווה שהיא תחזק את מעמדו של המלוכה. דומוריז היה אחראי ישיר למתקפה הצרפתית הראשונה של המלחמה, בהולנד האוסטרית. זה הסתיים בכישלונות מביכים לפני מונס ובבייזי, 29 באפריל 1792, ובהתפטרותם של מספר קצינים בכירים.

ביוני הממשלה נפלה שוב. ב- 17 ביוני הפך דומוריז לשר המלחמה בממשלה החדשה, אך הוא החזיק בתפקיד זה רק חודש אחד, לפני שעזב את פריז להצטרף לצבא הצפון של מרשל לוקנר. לאחר תקופה לא נוחה עם צבא זה, שבמהלכו הורחק לוקנר ולאפייט נמלט מהגלות, מונה ב -19 באוגוסט דומוריז למפקד הכללי של כל הצבאות המגינים על הגבול הצרפתי עם גרמניה.

מינוי זה הגיע ביום לאחר שהאוסטרים והפרוסים החלו סוף סוף בפלישתם לצרפת. דומוריז רצה לאלץ אותם לנטוש את פלישתם על ידי תקיפת הולנד האוסטרית, אך הממשלה בפריז הורתה לו לנטוש את התוכנית הזו ובמקום זאת להתרכז נגד הצבא הפולש, בראשות הדוכס מברנסוויק. בעוד בעלות הברית כבשו את לונגווי וורדון, תפס דומוריז תפקיד בארגון, שם קיווה לעצור את הפלישה במה שהוא הגדיר כתרמופלאילה הצרפתית, ובמקביל זימן את צבא הגנרל קלרמן לעזרתו.

צבא בעלות הברית הצליח למצוא דרך דרך הארגון, אך הצרפתים הצליחו לתפוס עמדה הגנתית חזקה בוואלי, וחסמו את הדרך חזרה לגרמניה. ב- 20 בספטמבר 1792 ביצעו בעלות הברית התקפה בחצי לב על העמדה הצרפתית בוואלי, שהפסיקה כאשר הצבא הצרפתי החזיק מעמד. לאחר התמודדות ארוכה של עשרה ימים, החלו בעלות הברית בנסיגה חזרה לגבול גרמניה. המהפכה ניצלה, לפחות כרגע, וביום שאחרי הקרב הוכרזה רשמית הרפובליקה הצרפתית.

כעת היה דומוריז חופשי לבצע את פלישתו המתוכננת להולנד האוסטרית (בלגיה המודרנית ולוקסמבורג). באוקטובר הצרפתים חצו את הגבול, לכיוון מונס והכביש לבריסל. ב- 6 בנובמבר 1792 בז'אמפס דומוריז זכה בניצחונו הגדול השני, והביס את צבאו האוסטרי של הדוכס אלברט מסקס-טשן. כמה ימים לאחר מכן נכנסו הצבאות הצרפתים לבריסל, ולזמן קצר הולנד האוסטרית הייתה תחת שליטה צרפתית.

ניתן לתארך את תחילת נפילתו של דומוריז לתוצאותיו של ג'אמאפס. בעוד הניצחון התקבל בהתרוממות רוח ברחבי צרפת, החלו הג'ייקובנים הרדיקליים להתייחס אליו בחשדנות. דומוריז רצה להקים מדינה בלגית עצמאית, נטולת שליטה אוסטרית, שתשמש כמאגר בגבולותיה המזרחיים של צרפת, אך הדבר לא ידאיג את הבריטים. לשם כך החל במשא ומתן עם הרשויות המקומיות בבלגיה, אך ב -15 בדצמבר האמנה אישרה צו שהורה למפקדים הצבאיים בשטחים הכבושים ליישם את כל החוקים המהפכניים.

הוֹלַנד, כישלון וגלות

ב- 1 בפברואר 1793 הכריזה האמנה על מלחמה על בריטניה והולנד. ממכתביו של דומוריז עולה כי בעוד שהוא בעד המלחמה, הוא לא אישר את הכרזת המלחמה המוקדמת, שהתקיימה לפני שהיה מוכן לבצע את פלישתו המתוכננת להולנד, שהחלה להתגבש במהלך ינואר. בסופו של דבר החליט דומוריז לבצע פלישה דו-צדדית להולנד, שהחלה באמצע פברואר. דומוריז הוביל צבא אחד לאורך החוף, תקף את ברדה והתקדם לעבר דורדרכט. במקביל תקף צבא שני בראשות הגנרל מירנדה את מאסטריכט, בקצה הדרומי של הולנד.

הקמפיין הזה הגיע לסיומו הרסני. ב- 1 במרץ חצה צבא בעלות הברית החדש, בפיקודו של נסיך סאקס-קובורג, את הרואר (קרב אלדנהובן), ואילץ את הצרפתים לנטוש את אקס-לה-צ'אפל (2 במרץ). מירנדה נאלץ לנטוש את המצור על מאסטריכט, ולאחר מספר ימים נאלץ דומוריז לעזוב את צבאו בהולנד ולעבור דרומה בניסיון לשחזר את המצב. הוא הצליח לשקם את המורל של הצבא, אך ב- 18 במרץ ספג תבוסה בנוירווינדן, כאשר ניסה לתקוף עמדה אוסטרית חזקה.

ב- 22 במרץ פתח דומוריז משא ומתן עם הגנרל האוסטרי מאק. שני הצדדים הסכימו לאפשר לצבא הצרפתי לסגת מאחורי בריסל ללא מרדף. דומוריז הפך עוין כעת לג'ייקובנים בגלוי, ובפגישה שנייה עם מאק הסכים לצעוד על פריז ולשחזר את הדאופין בתור לואי ה -16.

עד 31 במרץ האמנה האמינה שדומוריז עומד לבגוד בהם, וגוף נציבים בראשותו של פייר דה ריאל בורנונוויל, שר המלחמה, נשלח לעצור אותו. ב -4 באפריל ניסה דומוריז לשכנע את צבאו לתמוך בו בצעדה על פריז, אך עד מהרה הבין שאין לו תמיכה. למחרת ערק לאוסטרים. ריאל והנציבים נמסרו גם לאוסטרים.

לדומוריז לא היה זמן שמח בגלות. לא סומכו עליו הגולים הצרפתים בקלן או שטוטגרט, או במסעותיו בשוויץ או באיטליה. בסופו של דבר הוא התיישב באנגליה, שם בין השנים 1812-1814 היה יועץ פעיל במשרד קסטלרג. לאחר תום המלחמה הוא רצה לחזור לצרפת, אך שושלת בורבון המשוחזרת חסמה אותו, והוא מת באנגליה בשנת 1823.

דומוריז היה המפקד הראשון המנצח של צבאות צרפת המהפכנית. הוא לא היה גנרל גדול, והוא העריך לא נכון את מצב הרוח הפוליטי בצרפת, אך ללא ניצחונו בוואלמי ייתכן שהרפובליקה נהרסה כמעט לפני שהוכרזה. ניסיונו להשיב את הסדר בצרפת הגיע מוקדם מדי, אך רק כעבור כמה שנים יעלה השלטון הצעיר נפוליאון בונפרטה לשלטון במצע דומה של הצלחה צבאית ויציבות פוליטית.

דף הבית של נפוליאון | ספרים על המלחמות הנפוליאוניות | אינדקס נושאים: מלחמות נפוליאון


1911 אנציקלופדיה בריטניקה/דומוריז, צ'ארלס פרנסואה

דומוריז, צ'ארלס פראנס (1739-1823), גנרל צרפתי, נולד בקמברי בשנת 1739. אביו היה קומיסר של הצבא המלכותי, וחינך את בנו בזהירות רבה בענפי למידה שונים. הילד המשיך את לימודיו במכללה בלואי-לה-גרנד, ובשנת 1757 החל את הקריירה הצבאית שלו כמתנדב במערכה של רוסבאך. הוא קיבל עמלה על התנהגות טובה בפעולה, ושירת במערכות הגרמניות המאוחרות של מלחמת שבע השנים בהצטיינות, אך בשלום הוא פרש כקפטן, עם פנסיה קטנה וצלב סנט לואיס. לאחר מכן ביקר דומוריז באיטליה ובקורסיקה, ספרד ופורטוגל, ואנדרטאות הזיכרון שלו לדוכס דה צ'ויסול בענייני קורסיקנית הובילו להעסקה מחדש בצוות חיל המשלוחים הצרפתי שנשלח לאי, שבגינו זכה בדרגת סגן- אלוף משנה. לאחר מכן הפך לחבר ב- סוד דו רועי, השירות החשאי בפיקודו של לואי ה -16, שם הייתה פוריותו של המשאב הדיפלומטי מלא. בשנת 1770 נשלח למשימה לפולין, שם בנוסף לעסקיו הפוליטיים אירגן מיליציה פולנית. נפילתו של צ'ויסול הביאה לזכרו, וכעבור זמן מה הוא נכלא בבסטיליה, שם שהה שישה חודשים ועסק בעיסוקים ספרותיים. לאחר מכן הוא הועבר לקאן, שם עוכב עד להצטרפותו של לואי ה -16.

עם שחרורו בשנת 1774 נשא לאישה את בן דודו מל דה ברוסי, אך הוא הזניח ובוגד, ובשנת 1789 נפרדו בני הזוג, והאישה תפסה מקלט במנזר. בינתיים דומוריז הקדיש את תשומת ליבו למצב הפנימי של ארצו, ובין האנדרטאות הרבות ששלח לממשלה היה אחד להגנה על נורמנדי ונמליו, מה שהשיג אותו בשנת 1778 לתפקיד המפקד של שרבורג. , אותו ניהל בהצלחה רבה במשך עשר שנים. הוא הפך ל maréchal de camp בשנת 1788 אך שאיפתו לא התממשה, ועם פרוץ המהפכה, כשראה את ההזדמנות לגבש קריירה, הוא נסע לפריז, שם הצטרף למועדון הג'ייקובין. מותו של מיראבו, שמזלו צירף את עצמו, היווה מכה גדולה עבורו, אך עלה לדרגת סגן-אלוף ומפקד נאנט, ההזדמנות שלו הגיעה לאחר הטיסה לוורן, כאשר הוא משך תשומת לב בכך שהציע ל לצעוד לעזרת האסיפה. כעת צירף עצמו למפלגה הג'ירונדיסטית, וב -15 במרץ 1792 מונה לשר החוץ. הוא היה אחראי בעיקר להכרזת המלחמה נגד אוסטריה (20 באפריל), והפלישה לארצות השפלה תוכננה על ידו. עם פיטוריהם של רולאן, קלאביר וסרבן (13 ביוני), הוא נכנס לתפקיד שר המלחמה, אך התפטר מתפקידו כעבור יומיים בשל סירובו של המלך להשלים עם האסיפה, והלך להצטרף לצבא. של המרשל לוקנר. לאחר émeute ב -10 באוגוסט ובטיסתו של לאפייט הוא מונה לפיקוד על "צבא המרכז", ובאותו רגע הקואליציה לקחה את המתקפה. דומוריז פעל במהירות. הכפוף שלו קלרמן דחה את הפרוסים בוואלי (20 בספטמבר 1792), והוא עצמו ניצח קשות את האוסטרים בג'מפה (6 בנובמבר). כשחזר לפריז, הוא התקבל בתשואות עממיות, אך הוא היה מתוך הזדהות עם הקיצונים שבשלטון, שיטת השיטה המיושנת שלו לנהל מלחמה חשפה אותו לביקורת על היעקובינים הנלהבים, ותבוסה פירושה סופה של הקריירה שלו. התבוסה שהגיעה אליו בנירווינדן בינואר 1793, הוא העז הכל בשבץ נואש. כשהוא מעצר את נציגי האמנה שנשלחו לחקור את התנהגותו, מסר אותם לידי האויב, ולאחר מכן ניסה לשכנע את חייליו לצעוד על פריז ולהפיל את הממשלה המהפכנית. הניסיון נכשל, ודומוריז, עם הדוכס דה שארטר (לאחר מכן המלך לואי פיליפ) ואחיו הדוכס דה מונפנסייה, נמלטו למחנה האוסטרי.

כעת הוא נדד ממדינה למדינה, נכבש בתככים בלתי פוסקים עם לואי ה -16, או להקמת מלוכה אורליאנית, עד שבשנת 1804 התיישב באנגליה, שם העניקה לו הממשלה קצבה של 1200 ליש"ט בשנה. הוא הפך ליועץ יקר ערך של משרד המלחמה בקשר למאבק עם נפוליאון, אם כי המידה שבה זה נודע רק בפומבי שנים רבות לאחר מכן. בשנים 1814 ו- 1815 הוא השתדל לרכוש מלואי ה -16. בטון של מרשל בצרפת, אך סורב. הוא מת בפארק טורוויל, ליד הנלי און-תמזה, ב -14 במרץ 1823. זכרונותיו פורסמו בהמבורג בשנת 1794. מהדורה מוגדלת, La Vie et les mémoires du Général Dumouriez, הופיע בפריז בשנת 1823. דומוריז היה גם מחברם של מספר רב של חוברות פוליטיות.

ראה א. פון בוגוסלבסקי, Das Leben des Generals Dumouriez (ברלין, 1878-1879) Revue des deux mondes (15 ביולי, 1 ו -15 באוגוסט 1884) H. Welschinger, Le Roman de Dumouriez (1890) א. צ'וקט, La Première Invasion, Valmy, La Retraite de Brunswick, Jemappes, La Trahison de Dumouriez (פריז, 1886-1891) א. סורל, L’Europe et la Révolution française (1885-1892) ג'יי הולנד רוז וא.מ ברודלי, דומוריז והגנת אנגליה (1908) א. דאודט, La Conjuration de Pichegru et les complots royalistes du midi et du l’est, 1795-1797 (פריז, 1901).


דומוריז

דומוריז צ'ארלס פרנסואה (1739-1823): גנרל מלחמות המהפכה הצרפתיות.

Dumouriez נולד בשם צ'ארלס פרנסואה דו פרייר דו מורייה ב -26 בינואר 1739 בקמברא (צפון צרפת), והוא בעל מניות אציליות ומקורו פרובנס (חלק הדרום מזרחי של צרפת). אביו הוא נציב מלחמה, וששת הדודים שלו שירתו כולם בגדוד פיקארדי (צפון צרפת העליון). אמו מתה כשדומוריז רק בן שש ואחותו הגדולה מטפלת בו עד גיל כעשר. אביו שולח אותו ללואי לה גראנד, אחד מבתי הספר הטובים ביותר בצרפת. בגיל 14 הוא התחנך באנגלית, איטלקית, ספרדית, יוונית, גרמנית, מתמטיקה, היסטוריה ופוליטיקה. הוא מודיע שהוא יעקוב אחרי כל קריירה שאביו יבחר עבורו, למעט זו של הנזיר.

במשך כל חייו הוא קורא נלהב וזולל ספרים בנושאים מגוונים. הוא קורא את גדולי הסופרים הצרפתים, הלטינים והיוונים. הוא האמין כי מכתבים פרובינציאליים מפסקאל (פילוסוף צרפתי מהמאה ה -16) הציל את חייו על ידי עצירת כדור. בגיל 17 הוא נכנס לצבא עם פרוץ מלחמת שבע השנים ומנצל ללמוד טקטיקות ודיפלומטיה בשדה הקרב. בסוף המלחמה הוא הגיע לדרגת קפטן, ספג למעלה מעשרים פצעים ומעוטר בצלב סן לואיס.

משפחתו מתנגדת להינשא לבן דודו, דומוריז מבלה את עשר השנים הבאות כהרפתקן צבאי ברחבי איטליה, קורסיקה, פלנדריה, ספרד, פורטוגל ופולין. בשנת 1767, Duc de Choiseul, שר החוץ של צרפת, שומר עליו לקחת חלק במערכה הקורסיקנית כסגן אלוף לדכא את ההתנגדות שהוביל פאולי (מנהיג המאבק הקורסיקני נגד הכללים הגנואים והצרפתיים). בהתרשמות מהפטריוטיות הקורסיקנית, מרגיש דומוריז כי לקורסיקאים צריכה להיות הזכות לבחור את גורלם.

בשנת 1770, צ'ויסול מפקיד אותו במשימה דיפלומטית בפולין. המשימה שלו היא לסייע בהעלאת הסנטימנט הפטריוטי מספיק בפולין, כך שתוכנית החלוקה של המדינה, שנועדה לפרוסיה ורוסיה, תיכשל. כדי להצליח, Dumouriez צריך להסית את טורקיה נגד רוסיה, כמו גם לעורר מרד לאומני בשבדיה כדי שהאחרונה תוכל להימנע מאותה חלוקה שתוכננה לפולין. דומוריז מצליח לשלוט ברבים מהאלמנטים למימוש מטרתו, אולם בדצמבר 1770 הופסקה משימתו בגלל נפילתו של צ'ויסול. בשנת 1772, הודות למרקיז דה מונטינארד, מזכיר המדינה למלחמה, הוא משיג תפקיד מטה בגדוד לוריין בחלק הצפון מזרחי של צרפת. לרוע המזל, בשנת 1773, ממוקד בגלל קרבתו בעבר לצ'ויסול, הוא נכלא לשישה חודשים שהוא מואשם כי השתמש בכספי ממשלה למטרות אישיות. לאחר שחרורו מהכלא, הוא מתחתן עם בן דודו, מדמואזל דה ברוסי, שאליו חיזר שנים קודם לכן. נישואיו אינם גורמים לו אושר רב. אשתו חולת רוח ואומרים כי פיטרה מעל 100 משרתים תוך 15 שנים. בשנת 1774, הוא שב לפריז שנקרא על ידי שר המלחמה החדש של לואי ה -16, הרוזן מסן ז'רמן, המעניק לו מינויים צבאיים בליל ובבולון. בשנת 1778, צרפת בוחרת לתמוך בארצות הברית במלחמת העצמאות שלה נגד אנגליה. כתוצאה מכך, Dumouriez, במשך 11 השנים הבאות, מואשם בפיקוד על הנמל וחיל המצב של שרבורג בנורמנדי מול החוף הבריטי.

בשנת 1789, עם פרוץ המהפכה, הוא כבר גבר בגיל העמידה אך מרגיש שהסיכויים יעלו במהלך המהומה החברתית והפוליטית ומחכה לנצל את ההזדמנות שלו לתהילה והדר. בפריז הוא מצטרף למועדון הג'ייקובין ופוגש גם את ג'נסונה (מנהיג ג'ירונדין לעתיד), לאפייט ומיראבו, הונורה גבריאל ריקטי, קומטה דה. בשנת 1790, לאפייט בוחר בו לחקור את המצב בבלגיה, שזכתה לאחרונה בעצמאותה אך עלולה להיכנס לתקיפה אוסטרית. דומוריז מפיק דוחות מצוינים בהם הוא דוגל בדרכים לסייע ולחזק את הצבא והעצמאות של בלגיה, אך גם מדגיש את מצבם הנורא של הכוחות המהפכניים הצרפתים. ביוני 1791, לכן הוא מונה לאחראי על החטיבה ה -12. דומוריז רוצה להנחיל רוח חדשה לחייליו. הוא כבר לא רוצה לפקד על צבא אך ורק באמצעות משמעת עיוורת, כמו הפרוסים, אלא שואף להקנות לאנשיו תחושת חובה אינטליגנטית. הגנרלים חייבים לטפח בתוך חייליהם תחושת אזרחות שתתרום בהמשך לניצחונות צבאות המהפכה הצרפתיים שלא צפויים על ידי המעצמות האירופאיות.

במרץ 1792, משרד ג'ירונדין החדש (מפלגה בראשות בריסות, ז'אק פייר, רולאן, גנסונה, ורגניאוד, פייר) בוחר את דומוריז כשר החוץ שלהם בזכות ניסיונותיו הפוליטיים והדיפלומטיים הקודמים בקורסיקה, ספרד, פולין, שבדיה ו בלגיה. עבור Dumouriez, יחסי החוץ הצרפתים חייבים להתבסס על הצהרת הזכויות הצרפתית ולכן אנשים חייבים להיות חופשיים וממשלות צריכות לפעול לפי אידיאלים דמוקרטיים. כשהג'ירונדינים תומכים במלחמה עם אוסטריה, דומוריז זוכה לביקורת קשה מצד המונטאגרים (בראשות רובספייר, מקסימיליאן פרנסואה מארי איזידורה דה, דנטון, ז'ורז ', סנט-ג'וסט, לואי-אנטואן דה) שעמדו בתקיפות נגד המלחמה. הדיפלומטיה של דומוריז שומרת על אנגליה נייטרלית בעימות הקרוב אך אינה יכולה לעכב את הברית הטבעית בין פרוסיה לאוסטריה. אף על פי שהקרבות הראשונים הוכיחו אסון לצרפת, דומוריז מארגן מחדש את הכוחות ומפעיל מתקפות נגד שמצליחות לעצור את צעדת האויבים לפריז. ב- 13 ביוני 1792 המלך, לואי ה -16, מבטל את משרדו בג'ירונדין בראשותו של רולאן, ודומוריז מונה לשר המלחמה. הוא נשאר רק יומיים בתפקיד משתי סיבות, הראשונה היא שהמלך מסרב להסכים עם האסיפה הלאומית והשני הוא שהוא נתון לביקורת אלימה מצד בריסות, ז'אק פייר.

ב- 10 באוגוסט הוא דוחה את בקשתו של לאפייט להישבע אמונים למלך ומודיע לאסיפה הלאומית כי נאמנותו היחידה היא לעם. ב- 16 באוגוסט הוא מונה למפקד העליון של צבא הצפון. הכוונה הראשונה של דומוריז היא להתמודד מול האוסטרים בהולנד ולתת לגנרל קלרמן להילחם עם צבא פרוסיה של דוכס ברונסוויק. עם זאת, לחילותיו החזקים, הממושמעים והוותיקים של ברונסוויק מצטרפים רויאלים אוסטרים וצרפתים. ברונסוויק מתכוונת להביס בקלות את אנשי המהפכה הצרפתים שהוכשרו בצורה גרועה, לצעוד לפריז, למחוץ את המהפכה ולשקם את המלוכה. הוא מוביל כ -84,000 איש. דומוריז, שמבין את חומרת המצב, משנה את תוכניתו ומצטרף לצבא קלרמן. שני הצבאות הצרפתים ביחד מסתכמים בכ -54,000 איש. ב- 20 בספטמבר 1792 נלחם קרב ולמי ומה שאמור היה להיות ניצחון קל לדוכס ברונסוויק מתגלה כנסיגה מבישה. ולמי נחשב לקרב מרכזי מכיוון שהציל את המהפכה בשלב קריטי זה. עוד בפריז, הגנרל דומוריז הוא גיבור לאומי. ב- 6 בנובמבר 1792 הוא זכה לניצחון גדול נוסף, שהרס את האוסטרים בקרב ג'מפס (בלגיה של היום). בזיכרונותיו העיר דומוריז כי הוא באמת מאמין שניצחונותיו הצבאיים יובילו תקופה של שלום. עם זאת, המצב בצרפת מתדרדר במהירות המלך עומד לדין ובגיליוטינה, והג'ירונדינים חלוקים. דומוריז מוצא את עצמו בניגוד לוועידה הלאומית, שמאמינה שצריך לספח את בלגיה לצרפת. במטרה לכבד את רצונה של בלגיה לעצמאות, הגנרל מתנגד לאמנה הלאומית.

בפברואר 1793, דומוריז, המוביל כ -14,000 מתגייסים חדשים, צועד על הולנד. תחילה הוא זוכה בניצחונות קלים ולוקח את הערים ברדה, קלונדרט וגרטרוידנברג, אולם ב- 18 במרץ 1793 הוא הובס על ידי האוסטרים והולנדים בקרב על נירווינדן. כבר לא מנצח, כמה מחברי האמנה המובילים מוצאים אותו חסר כפוף ומסוכן, ומחשידים אותו להזדהות עם המלוכנים. הברט, ז'אק, מנהיג האנרג'ים, מאשים אותו בקשירת קשר עם דנטון להקים מחדש את המלוכה. התייחסותו הקשה למתגייסים חדשים, שראשם וגבותיהם מתגלחים על מעשי פחדנות בקרב, נידונים בתוקף. נאמנותו למהפכה מוטלת בספק וצירים בכינוס נשלחים לחקור את התנהגותו. לאחר מכן עולה החשד כי בשלב זה נכנס דומוריז למשא ומתן סודי עם האוסטרים. בניסיון נועז הוא מצעיד את צבאו לפריז עם תוכניות להפיל את הממשלה או להעמיד את לואי ה -16 על כס המלוכה או לקחת לעצמו את השלטון. לרוע המזל, לא כל אנשיו תומכים בהפיכה שלו ודוכני דומוריז בדרכו לפריז. בחודש אפריל, מחשש למעצר ומאסר, ערקו Dumouriez יחד עם הדוק דה שארטר, אחד מקציניו הבכירים והמלך הצרפתי העתידי בין השנים 1830-1848, לאוסטרים. לבגידתו יש השלכות מזיקות על בנות בריתו בממשלת צרפת הג'ירונדינים, דנטון ואפילו פיליפ אגאליטה, אביו של דוק דה שארטר, כולם חשודים בבגידה בגלל הקשר שלהם לבוגד. מכאן ואילך, דומוריז נוסע ברחבי אירופה ומציע את מומחיותו בבתי משפט שונים אך עם המוניטין שלו לפניו, הוא לא יכול למצוא עבודה. בשנת 1794 מתפרסמים זכרונותיו. הוא גם מציע לנפוליאון את שירותיו אך הקיסר הצרפתי מתעלם מבקשתו. בשנת 1804, הוא מתיישב באנגליה שם הוא מייעץ לבריטים נגד נפוליאון. הוא מבלה הרבה מימיו בכתיבת דיווחים על המצב הפוליטי של אירופה. הוא מת ב -14 במרץ 1823 בפארק טורוויל פארק, עיירה קטנה הקרובה ללונדון, מקום קטן ומוזר בניגוד לחיים הסוערים והבלתי מעורערים שהציבו אותו באור הזרקורים של המהפכה הצרפתית ואירופה. למרות ששמו רשום על שער הניצחון בפריז על הניצחונות המפוארים שהביא לארצו, צרפת עדיין לא החזירה את שרידיו הביתה.

איזבל הנרי, DUMOURIEZ: Général de la Révolution (1739-1823), 2002.


מרכיבי מפתח של וורקראפט

אוניות הקו

כשם שצבאות היבשה עברו "מהפכה צבאית" שהחלה בסוף ימי הביניים, גם הצי האירופי חווה שינויים משמעותיים. החזקת ספינות מלחמה-או ספינות הקו, כפי שהיו מכונות המלחמה העיקריות-היווה סימן של יוקרה וכוח למדינות אירופה מתקופת הרנסנס ועד סוף עידן המפרש במאה התשע עשרה.

ספינות הקו היו כלי ריבוע עם שלושה תרנים ואורכם בדרך כלל מאתיים רגל עם טונה מקסימלית של 2,500. הגדול ביותר נשא צוותים של אלף איש, אך רוב הצוותים היו מאות פחות. מספר הגברים בצי היה נמוך בהרבה מזה של צבא, אך צי כזה עדיין דרש השקעה ניכרת. צי של שלושים ספינות נזקק לכ -25,000 מלחים. עם זאת, חלק גדול מאנשים אלה היו בעלי מלאכה, נווטים, תותחנים ונגרים מיומנים ביותר.

סוגי ספינות מלחמה

בתקופה הנפוליונית סוונו ספינות המלחמה של המדינות הגדולות לשישה "תעריפים". ספינות מהשורה הראשונה הציגו מאה או יותר אקדחים על שלוש סיפונים. תעריפים שניים היו כתשעים אקדחים על שלוש סיפוני ספינות מדרגה שלישית, סוסי העבודה האמיתיים של רוב הצי, היו בין שישים וארבעה ושבעים וארבעה תותחים על שני סיפונים המדרגים הרביעי. לפריגטים והקטנות מבין הספינות של הקו, היו חמישים תותחים על שתי סיפונים ספינות דרגה חמישית ושישית היו פריגטים קטנים יותר ונשאו מעשרים וארבעה לתותחים על סיפון יחיד. כלי הדירוג הנמוכים האלה נבנו לצורך פשיטות מסחר, שירותי ליווי וסיור.

הסוללות העיקריות של ספינות הקו היו מורכבות ממגוון תותחים של שש עשרה, שמונה עשרה ועשרים וארבעה קילו. הספינות עם יותר מסיפון אחד נשאו בדרך כלל את שישה עשר הקילו על הסיפונים העליונים, כשהתותחים הכבדים יותר קרובים לקו המים. באוניות הגדולות יותר היו גם רובי סיפון קלים יותר לשימוש במהלך עלייה או דחייה.

חיים בים הגבוה

תנאי החיים לצוותים היו בדרך כלל עלובים. לאוניות הקו לא הייתה הזדמנות לחפש שיפוץ מחדש בנמלים זרים, כך שכל האוכל והשתייה הדרושים למאות גברים עד לשייט של שנה הייתה חייבת להישמר באחסון. מיותר לציין כי קלקול היה נפוץ, וממילא מעולם לא היה אוכל בכמות מספקת לגברים שעבדו ימים ולילות ארוכים. תזונה של ביסקוויטים נגועים, מיושנים, מים גרועים ומנות קטנות של רום הובילה למגוון בעיות בריאות. כדי לשמור על משמעת בסביבה מפרכת זו הטילו קברניטי הספינות מערכת משמעת קשה. ההפרות הקטנות ביותר עלולות, ולעתים קרובות, לגרום לענישה חמורה.

אסטרטגיות בסיסיות

עד אמצע המאה השמונה עשרה, הטקטיקות הימיות נותרו חסרות דמיון: ציי יריבים, שכל אחד מהם הפליג בטור בודד על מסלולים מקבילים, ניסה לסגור זה עם זה, יורה לרוחב עם רוביהם, ספינה נגד ספינה, עד שהכלי החלש היה טובע או נתפס. .

ספינות צרפתיות בודדות נטו להיבנות באופן אדוק יותר מאשר עמיתיהם הבריטים, אך כמעט תמיד היו מספרן פחות ומכאן שקברניטי הספינות הצרפתיות תמיד נרתעו לסכן את ספינותיהם. אדמירלים צרפתים בדרך כלל ביקשו להיכנס לפעולה בצד המורכב של יריבם, מה שאפשר להם להימלט אם הסכנה תלך ותגבר מדי. כמו כן, תותחנים צרפתים למדו לכוון את האש שלהם כנגד החישוקים של האויבים שלהם, ובכך האטו אותם ונתנו לצי הצרפתי יותר זמן להעריך את מהלך הקרב.

מפקדים אנגלים לעומת זאת, הכשירו את הצוותים שלהם כך שסירות הים הבריטית הייתה בדרך כלל עדיפה, והם העדיפו לצאת לקרב עם "מד מזג האוויר", כלומר הם היו ברוח האויב של האויב כדי שיוכלו להיסגר במהירות ולנסות להטביע את יריביהם. על ידי ירי לעבר גוף הספינות היריבות. הניסיונות משני הצדדים לחרוג מהמוסכמות הללו זכו לקיצון חמור על ידי ההיררכיה הימית של כל אומה. קברניטי ספינות שעשו ניסויים יכלו לצפות להיקרא בפני בית משפט לחימה שיענה על היצירתיות שלהם.

מספר חידושים הפכו את ספינות הקו האירופאיות ליותר מסוגלות בהשוואה לספינות מפרש של אזורים אחרים ותקופות קודמות. הטריגר, קרן גדולה המזדיינת בתוך ההגה והונפה בכבלים להגה על סיפון הרבע, ​​סייעה לתמרון. יכולת תמרון כזו הייתה תכונה חשובה במים מסוכנים או רדודים, והיא בהחלט הייתה קריטית בלחימה. כמו כן, מעטפת נחושת העוטפת את קרקעית האלון של הספינות הגנה על המשקופים מפני הידרדרות מחשיפה ממושכת למי מלח וכן מפגעי הברנקיות.

אוניות הקו היו אחד ההישגים הטכנולוגיים החשובים ביותר של הציוויליזציה באירופה. במשך כארבע מאות שנים שלטו כלי השיט באוקיינוסים בעולם, ואיפשרו לאירופאים לחקור ולכבוש חברות אחרות ולנהל מלחמה אחד על השני.

גיוס המונים

מלחמות המהפכה הצרפתית ועידן נפוליאון שלאחר מכן שינו את האופן שבו מדינות אירופה ניהלו מלחמה. על ידי שילוב של אסטרטגיה ותרגול צבאי עם התשוקות והנאמנות של כלל האוכלוסייה, במיוחד על ידי הפעלת מלחמה באמצעות האידיאולוגיה של הלאומיות, מנהיגי צרפת ניהלו מלחמה בהיקף שלא נראה באירופה במשך דורות, והם הניחו את הבסיס למלחמות עולמיות נרדף במאות התשע עשרה והעשרים.

הצבא מתנפח (באופן לא רצוני)

באוגוסט 1793, כדי לענות על הצורך הדחוף בכוח אדם למלא את שורות הצבא הרפובליקני הצרפתי, הכריזה האמנה הלאומית כי levée בהמוניהם, או גיוס אוניברסלי. קריאות למתנדבים לאייש את הצבא ההולך וגדל פורסמו בשנת 1791 ושוב בשנת 1792, אך התגובה לא הייתה מספקת. אמצעים שהוטלו על גיוס מוגבל גם לא הצליחו לספק מספיק כוח אדם. ההיקף האוניברסלי של levée בהמוניהםשמבחינה מעשית הורתה לכל הזכרים הכבירים, הרווקים בגילאי שמונה עשרה וחמש וחמישה להתייצב לשירות צבאי, תפח את גלילי הצבאות הצרפתים עם 300 אלף מתגייסים חדשים, וייתן לצרפת כמעט מיליון איש תחת נשק.

זה היווה סטייה רדיקלית מהאופן שבו הלחימה באירופה התנהלה במשך מאות שנים קודם לכן. באופן עמוק, ה קַבָּלַת פָּנִים רִשׁמִית העמיד את כל האומה הצרפתית במלחמה. מאותו זמן והלאה, המלחמה לא תתנהל רק בין שליטים, אלא בין אוכלוסיות שלמות.

סוגי שירות

השירות הצבאי כמובן לא היה חדש לאנשי אירופה, הוא היה מאפיין של הציביליזציה האירופית מאז העידן הקלאסי של יוון ורומא, יותר מאלפיים שנה קודם לכן. השירות בכוחות המזוינים סווג באופן בסיסי כמבוצע באחת משלוש דרכים: כאיש מקצוע, כחבר במיליציה או כחייל.

אנשי המקצוע היו בדרך כלל חיילים (או מלחים או נחתים) משרתים שהיו בהתנדבות בציפייה לתגמול כספי או אזרחי, או משום שהם בעלי עניין באורח חיים צבאי. קטגוריית שירות זו היוו בדרך כלל את האחוז הקטן ביותר של הכוחות המזוינים.

המיליציה הייתה גוף של חיילים שגויסו מהאוכלוסייה האזרחית שלא היו משרתים אחרת בכוחות המזוינים הסדירים, אך נקראו למלא חובה צבאית שהוטלה על ידי ממשלה בנסיבות ספציפיות. מיליציות נקטו בדרך כלל בתקופות בהן נתפסה ההגנה הקהילתית כנדרשת, ושירות כזה נחשב בדרך כלל לאזרחי.

לגיוס, או לגיוס בכפייה, הייתה גם היסטוריה ארוכה, אך מספר הגברים שהתרשמו לשירות הצבאי מעולם לא היה רחב. במהלך ימי הביניים, מלכים דרשו שירות מהאצילים שהחזיקו אדמה מהכתר, אצילים אלה בתורם דרשו אבירים בשירותם להתאסף, יחד עם דייריהם שיספקו להולכי רגל ועזר צבאי. מרכיב הכפייה במערכת זו, לעומת זאת, היה בלתי נפרד מקשרי הנאמנות וההתחייבות הפיאודלית שכל הצדדים הבינו.

בתקופת הרנסנס הופיעו צבאות של חיילים שכירי חרב בתדירות גבוהה יותר, במיוחד באיטליה, ובמהלך מלחמת שלושים השנים, כוחות שכירי חרב אלה התקיימו בד בבד עם צבאות מלוכה ומדינה והיו כמעט ניתנים להחלפה. גם גדלים של צבאות החלו לצמוח, אך במהלך סוף המאה השבע עשרה ותחילת המאה השמונה עשרה, ממשלות ושליטיהם רדפו ביעילות אחר מטרות צבאיות מוגבלות, ובכך הגבילו את עלויות המלחמה, הן האנושיות והן החומריות. גם כאשר פורמליזציה של גיוס, כמו תחת פרידריך הגדול בפרוסיה, היעדר אידיאלים לאומניים שהדגישו את השוויון והזהות בקרב המגויסים גרם לכך שצבאות פרוסים נוצרו כדי להילחם באויביהם הרבים והגדולים יותר, ולאחר מכן התפרקו.

השפעות אדווה של המהפכה

כשהצרפתים שיחררו את קַבָּלַת פָּנִים רִשׁמִית, אומות אירופה האחרות נאלצו להגיב. צרפת הצליחה לקיים צבאות גדולים שעם הזמן האמינו שהם נושאים עימם את האידיאלים והערכים של האומה. צבאות החייבים הפכו למאפיין קבוע בתכנון המלחמה באירופה.


צ'ארלס אדמס לג'ון אדמס

היה לי אתמול הכבוד לקבל את המכתב החביב שלך מהחמישי. 1 הבוחרים שלנו חזרו מפוקפסי אבל נקבעים לפי המידע שרכשתי כדי לשמור על מדינת הקולות בסוד. נכון שזה דיווח שהם היו פה אחד, אבל אני מאמין שזה לא נובע מסמכות טובה אחיין מסוים של המושל שלנו השאיר תקוות לשנים עשר הצבעות ממדינות המזרח, אבל רעיונות כאלה יכולים להפחיד אף אחד חוץ ממחשבים חלשים מאוד 2 ניו ג'רזי הם פדרליים פה אחד אם המידע שאנו מקבלים בעיתונים הוא צודק.היום קיבלתי מכתב מאחי ג'ון .3 הוא נותן לי דיווחים חיוביים מאוד על בריאות האימהות היקרות שלי, הוא נראה קבוע במערכת האופטימיות ומראה או משפיע להסתכל עם שרשרת עצומה עצומה על החבטות השונות שהן שקורה בעולם. הסוסים עדיין לא הגיעו כתבתי ל- M r Bull לשלוח אותם מיד לא קיבלתי תשובה שאכתוב שוב מחר. לא היו לנו כניסות מאירופה מאז שעזבת אותנו ואין לנו שום דבר חדש שמסעיר את החשבון של כיבוש צבא דומוריר לא מאמין 4

המחוקק שלנו עדיין בבדיקה בנוגע לדחיית הקולות בבחירות האחרונות למושל כמה זמן זה יימשך ולאן זה יטה אני לא יודע. הוא משמש לפחות כדי לשמור על איבה בחיים.

אני אדוני היקר בנך החביב

2. דוויט קלינטון (1769–1828), קולומביה 1786, היה בנו של אחיו של ג'ורג 'קלינטון ג'יימס. דוויט למד משפטים והתקבל לכהן לפני שהפך למזכיר הפרטי של דודו (תיאור DAB מתחיל אלן ג'ונסון, דיומאס מאלון ואחרים, עורכים, מילון לביוגרפיה אמריקאית, ניו יורק, 1928–1936, נ"פ ניו יורק, 1955– 1980 10 כרכים פלוס אינדקס ותוספים. התיאור מסתיים).

4. צ'ארלס פרנסואה דו פייר דומוריז (1739-1823) כיהן לזמן קצר כשר החוץ ושר המלחמה בממשלת המהפכה הצרפתית. הוא הוביל את הצבא הצרפתי משנת 1792 עד 1793. השמועות על לכידתו היו למעשה שקר ובקרוב יסתרו בעיתונים בניו יורק. דומוריז המשיך להוביל את הצבא בהצלחה עד מרץ 1793 כאשר לאחר תבוסה גדולה הוא ערק לאוסטרים (בושר, תיאור הכומר הצרפתי מתחיל JF Bosher, המהפכה הצרפתית, ניו יורק, 1988. התיאור מסתיים, עמ 'xxxvi, 166 , 183 מוזיאון שבועי בניו יורק, 1, 8 בדצמבר).


צ'ארלס פראן וקדילואה דומוריז, 1739-1823 - היסטוריה


מהפך פוליטי וחברתי אסון, שנמשך בין 1789 ל -1799, שהביא, בין היתר, להפלת מלכות בורבון בצרפת ולהקמת הרפובליקה הראשונה. הוא נוצר על ידי מכלול עצום של סיבות, החשובות שבהן היו חוסר יכולתן של המעמדות השולטים באצולה, אנשי דת ובורגנות להתמודד עם בעיות המדינה, אופיו הבלתי החלטי של המלוכה, מיסוי סוחט של איכרים, התרוששות העובדים, התסיסה האינטלקטואלית של עידן ההשכלה והדוגמה למהפכה האמריקאית. מלגות עדכניות נוטות להמעיט במאבק המעמדות החברתיים ולהדגיש גורמים פוליטיים, תרבותיים, אידיאולוגיים ואישיותיים עם הופעתו של הסכסוך. המהפכה עצמה הניבה מכלול עצום לא פחות של השלכות. מאמר זה עוסק ברובו בנקודות השיא של התקופה המהפכנית בצרפת. לדיווח על רבים מהאירועים החשובים שקדמו למהפכה ואחריה, ראו צרפת.

סיבות היסטוריות למהפכה.

במשך יותר ממאה שנים לפני הצטרפותו של לואי ה -16 בשנת 1774, הממשלה הצרפתית עברה משברים כלכליים תקופתיים, הנובעים מהמלחמות הארוכות שניהלו בתקופת שלטונו של לואי ה -14, ניהול לא נכון של עניינים לאומיים תחת לואי ה -15, ההפסדים שנגרמו בתקופת מלחמת צרפת והודו (1756–63), וחוב מוגבר הנובע מהלוואות למושבות האמריקאיות במהלך המהפכה האמריקאית (1775–83). תומכי הרפורמה הפיסקלית, החברתית והממשלתית הפכו קוליים יותר ויותר בתקופת שלטונו של לואי ה -16. באוגוסט 1774 מינה לואי מבקר כללי ליברלי, הכלכלנית אן רוברט ז'אק תורגוט, הברון דה ל'אולן, שהנהיג מדיניות של כלכלה קפדנית בהוצאות הממשלה. אולם בתוך שנתיים רוב הרפורמות בוטלו והדחתו נאלצה על ידי חברי אצולה ואנשי דת, הנתמכים על ידי המלכה מארי אנטואנט. יורשו של תורגוט, האוצר והמדינאי ז'אק נקר, השיג באופן דומה מעט לפני נפילתו בשנת 1781, גם בגלל התנגדותם של הריאקציונרים. אף על פי כן, הוא זכה לשבחים פופולריים על ידי פרסום חשבונאות של הכספים המלכותיים, שחשפה את העלות הכבדה של פריבילגיות וחביבות. בשנים הקרובות המשבר הפיננסי החמיר בהתמדה. הדרישה הרווחת לכינוס האחוזות הכלליות (אסיפה המורכבת מנציגי הכמורה, האצולה ופשוטי העם), שנדחתה מאז 1614, אילצה לבסוף את לואי ה -16 בשנת 1788 לאשר בחירות לאומיות. במהלך המערכה שלאחר מכן הופסקה הצנזורה, ומבול של קונטרסים המבטאים רעיונות הנגזרים מהנאורות הופץ ברחבי צרפת. נקר, שהוחזר למבקר הכללי על ידי לואיס בשנת 1788, תמך במלך בהחלטתו כי לנחלה השלישית (פשוטי העם) יהיו נציגים רבים כל כך באחוזות הכלליות לאחוזה הראשונה (הכמורה) והאחוזה השנייה ( אצילות) יחד, אך גם הוא וגם לואי לא הצליחו להכריע לגבי שיטת ההצבעה.

למרות הסכמה כללית בין שלוש האחוזות כי ישועה לאומית דורשת שינויים מהותיים בסטטוס קוו, התנגדות מעמדית מנעה את אחדות הפעולה באחוזות הכלליות, שהתכנסה בוורסאי ב -5 במאי 1789. המשלחות המייצגות את השכבות המיוחסות של החברה הצרפתית באופן מיידי. ערער על דיון העיזבון השלישי על ידי דחיית הצעותיו הפרוצדורליות על שיטות ההצבעה. ההצעות נועדו לבסס מערכת שלטון רוב פשוט, ובכך להבטיח את השליטה של ​​האחוזה הכללית על ידי האחוזה השלישית, מבחינה מספרית הכנסת הגדולה ביותר. נקודת הסיום בהליך נמשכה שישה שבועות, אך לבסוף, ב -17 ביוני, הכריזה המורדים, בראשות עמנואל ג'וזף סיאס והונורה גבריאל ריקטי, קומת דה מיראבו, הכריזה על עצמה כאסיפה הלאומית. הפגנת התרסה זו של השלטון המלכותי, שנתנה את תמיכתה בכמורה ובאצולה, באה בעקבותיה צעד של הבאת האסיפה הלאומית בכוחה היחיד לחוקק מיסוי. כנקמה מהירה, לואי שלל מהאסיפה הלאומית את אולם הישיבות שלה. האסיפה הלאומית הגיבה, ב -20 ביוני, בהתכנסות במגרש הטניס של ורסאי ונשבעת, במה שנודע בהיסטוריה בשם שבועת מגרש הטניס, כי היא לא תתמוסס עד שתנסח חוקה לצרפת. בנקודה זו פיצלו דיוויזיות רציניות את שורות שתי הנחלות העליונות, ונציגים רבים של אנשי הדת התחתונים ומספר אצילים ליברליים התנתקו כדי לאחד כוחות עם האסיפה הלאומית.

מרד פתוח.

המשך ההתרסה על הגזירות המלכותיות ומצב הרוח המרתיח של הצבא המלכותי אילץ את המלך להתמסר. ב -27 ביוני הוא הורה לאצולה עקשן ולכמורה להצטרף למחוקק החד -מצלמתי, שכינה את עצמו אז לאסיפה המכוננת הלאומית. מתוך לחץ על המלכה ומחבר ד'ארטואה, לימים צ'ארלס ה -10, הוציא לואי פקודות לריכוז כמה גדודים זרים נאמנים בפריז ובורסאי. במקביל, נקר, השליח העממי של צרפת המחודשת, הודח שוב מהממשלה. תושבי פריז הגיבו למעשים פרובוקטיביים אלה בהתקוממות גלויה. ההתפרעות החלה ב -12 ביולי, וב -14 ביולי הבסטיליה, כלא מלכותי שסימל את עריצת הבורבונים, הסתערה ונלכדה.

עוד לפני ההתפרצות הפריזאית התרחשו באזורים רבים בצרפת אלימות, הפרעות מקומיות ספורדיות והתקוממות איכרים נגד אצילים מדכאים, שהדאיגו את הבורגנות הרכושנית לא פחות מהרוויליסטים. בהלם על אירועים מבשרים אלה, מחוז ד'ארטואה ושאר הריאקציונרים הבולטים, הראשון מבין מהגרים כביכול, נמלט מהמדינה. הבורגנות הפריזאית, שחששה שהמעמדות הנמוכים של העיר ינצלו עוד יותר את התמוטטות המכונה הניהולית הישנה ויחזרו לפעולה ישירה, הקימו בחיפזון ממשל מקומי זמני וארגנה מיליציה של אנשים, ייעדה רשמית את המשמר הלאומי. תלת -צבע אדום, לבן וכחול הוחלף בתקן הלבן של הבורבונים כדגל הלאומי. בקרוב הוקמו ממשלות מקומיות זמניות ויחידות מיליציה ברחבי המדינה. המשמר הלאומי הוצב בפיקודו של המרקיז דה לאפייט, גיבור המהפכה האמריקאית. לואי ה -16 לא הצליח לעצור את גאות המרד הגואה, וסוג את כוחותיו הנאמנים. הוא נזכר בנקר, ולאחר מכן הכשיר רשמית את הצעדים שננקטו על ידי הרשויות הזמניות.

ניסוח חוקה.

אי שקט ומחלוקת מחוזית, המכונה הפחד הגדול, עוררו את האסיפה המכוננת הלאומית לפעולה. במהלך מושב הלילה של ה -4 באוגוסט 1789, ויתרו אנשי הדת, האצילים והבורגנות על זכויות היתר כמה ימים לאחר מכן קיבלה האספה חוק המבטל את הזכות הפיאודלית והאדורית, אך מבטיח פיצוי במקרים מסוימים. חקיקה מקבילה כללה איסור מכירת משרדים ציבוריים, פטור ממס, וזכותה של הכנסייה הרומאית -קתולית לגבות מעשרות.

האסיפה המשיכה להתמודד עם משימתה העיקרית, עריכת חוקה. בהקדמה החוקתית, הידועה בהיסטוריה כמכרזת זכויות האדם והאזרח, גיבשו הנציגים את האידיאלים המהפכניים שסוכמו מאוחר יותר בשם Liberté, Egalité, Fraternité ("חירות, שוויון, אחווה"). בעוד האסיפה המכוננת דנה, האוכלוסייה הרעבה של פריז, מוקד של חוסר שביעות רצון ושמועות על קונספירציה רויאליסטית, התעקשה לאוכל ונסערת לפעולה. דיווחים על אירוע חגיגי בוורסאי עוררו את התסיסה הפוליטית בפריז לנקודת הרתיחה. בתאריכים 5–6 באוקטובר צעדו מספר גדול של פריזאים, בעיקר נשים, על ורסאי והטילו מצור על ארמון המלוכה. לואי ומשפחתו חולצו על ידי לאפייט, שלפי דרישת ההמון ליווה אותם לפריז. לאחר פרק זה מסרו כמה מחברי האסיפה השמרנית, שהלכה בעקבות המלך לפריז, את התפטרותם. בפריז, בית המשפט והאספה הפכו יותר ויותר ללחצים מצד אזרחיה. הרגש הקיצוני הפך להיות השולט באסיפה, אך המטרה המקורית, מלוכה חוקתית, נשמרה.

הטיוטה הראשונה של החוקה קיבלה את אישורו של המלך הצרפתי ב -14 ביולי 1790, בטקסים משוכללים בפריז, בהשתתפות משלחות מכל חלקי האומה. על פי תנאי המסמך, מחוזות צרפת בוטלו, והמדינה חולקה למחלקות, שכל אחת מהן נקראת על שם הר או נחל וסיפקה להן מכשיר ניהולי מקומי. כותרות תורשתיות הוצאו מחוץ לחוק, הוסמך על ידי חבר מושבעים בתיקים פליליים, וצפוי שינוי יסודי בחוק הצרפתי. על ידי מוסד כשירות הרכוש להצבעה, החוקה הגבילה את ציבור הבוחרים למעמד הביניים והעליון. החוקה קיבלה סמכות חקיקה באסיפה מחוקקת, שתורכב מ -745 חברים שנבחרו על ידי מערכת הצבעה עקיפה. למרות שהסמכות המבצעת נתונה בידי המלך, הוטלו מגבלות קפדניות על סמכויותיו. כוחו של הווטו היה מתלה בלבד, ולאספה הייתה שליטה אפקטיבית בהתנהלותו בענייני חוץ. הגבלות קשות על כוחה של הכנסייה הרומאית -קתולית הותקנו כחוק באמצעות סדרת מאמרים, הנקראת החוקה האזרחית של אנשי הדת, החשובה שבהם החרימה את כל הנחלות הכנסייתיות. כדי להקל על המצוקה הפיננסית, המדינה קיבלה אישור להנפיק צורה חדשה של מטבע נייר, הנקרא "משימות", שהובטחו על ידי האדמות שנתפסו, המהוות עשירית מצרפת. החוקה גם קבעה את בחירת הכוהנים והבישופים על ידי הבוחרים, לתגמול הכמורה על ידי המדינה, לשבועת אמונים למשרד ולפירוק רוב הצווים הנזירים.

במהלך מרווח של 15 חודשים שבין קבלת לואי את הטיוטה הראשונית של החוקה לבין השלמת הטיוטה הסופית, נוצרו שינויים חשובים ביחסי הכוחות בתוך התנועה המהפכנית הצרפתית. שינויים אלה הוכתבו, קודם כל, על ידי מצב הרוח של חשדנות וחוסר שביעות רצון בקרב האוכלוסייה הבלתי מנוצלת. כשהם רוצים את ההצבעה ואת ההקלה מהסבל החברתי והכלכלי, המעמדות הלא -רכושיים נמשכו בהתמדה לעבר רדיקליות. תהליך זה, שהואץ במידה רבה ברחבי צרפת על ידי היעקובינים המאורגנים ביותר, ובפריז, על ידי הקורדליירס, רכש תנופה נוספת כאשר דיווחים הופצו כי מארי אנטואנט הייתה בקשר מתמיד עם אחיה לאופולד השני, הקיסר הרומי הקדוש. כמו רוב מלכי אירופה האחרים, ליאופולד נתן מקלט למהגרים ובאופן אחר גילה את עוינותו להתרחשויות המהפכניות בצרפת. חשדות פופולריים בנוגע לפעילות המלכה ולשיתוף המלך אושרו כאשר, ב -21 ביוני, נתפסה משפחת המלוכה בווארנס בעת שניסתה להימלט מצרפת.

צמיחת הרדיקליות בממשלה.

ב- 17 ביולי 1791 התאספו הרפובליקנים של פריז בשאנז דה מארס ודרשו להדיח את המלך. בהוראת לאפייט, המזוהה פוליטית עם הפואילאנטים, קבוצת מונרכיסטים מתונים, פתח המשמר הלאומי באש לעבר המפגינים ופיזר אותם. שפיכות הדמים הרחיבה לאין שיעור את המחשוף בין שכבות האוכלוסייה הרפובליקנית לבורגנית. לאחר שהשהה את לואי לתקופה קצרה, הרוב המתון של האסיפה המכוננת, החושש מההפרעה הגוברת, החזיר את המלך בתקווה לבלום את הרדיקליות הגוברת ולמנוע התערבות זרה. לואי השביע את שבועתו לתמוך בחוקה המתוקנת ב -14 בספטמבר. שבועיים לאחר מכן, עם בחירת המחוקק החדש שאושר על ידי החוקה, האספה המכוננת התפרקה. בינתיים, ב -27 באוגוסט, פרסמו לאופולד השני ופרידריך וויליאם השני, מלך פרוסיה, הצהרה משותפת בנוגע לצרפת, שהכילה איום מכוסה דק של התערבות מזוינת נגד המהפכה.

האסיפה המחוקקת, שהחלה את ישיביה ב -1 באוקטובר 1791, הורכבה מ- 750 חברים, כולם לא מנוסים, שכן חברי האסיפה המכוננת הצביעו על עצמם כשירים לבחירה לגוף החדש. המחוקק החדש חולק לפלגים השונים, המתונים שבהם היו הפוילאנטים, שתמכו במלוכה חוקתית כהגדרתה בחוקה משנת 1791. במרכז היה רוב ההחלטות, המכונה המישור, שהיה ללא טובות. הגדירו דעות פוליטיות וכתוצאה מכך ללא יוזמה. אולם המישור התנגד באופן אחיד לגורמים הרפובליקנים שישבו בצד שמאל, שהורכבו בעיקר מהג'ירונדיסטים, שדגלו בהפיכת המונרכיה החוקתית לרפובליקה פדרלית הדומה לארה"ב, והמונטאגנים, המורכבת מיעקובינים וקורדליירס, העדיף הקמת רפובליקה ריכוזית מאוד, שאינה ניתנת לחלוקה. לפני שההבדלים הללו גרמו לפיצול רציני בין הג'ירונדיסטים למונטאגארדים, הכנס הרפובליקני באסיפה הבטיח העברת מספר הצעות חוק חשובות, כולל צעדים מחמירים נגד אנשי דת שסירבו להישבע אמונים. אולם לואיס הפעיל את הווטו שלו נגד הצעות חוק אלה, ויצר משבר ממשלתי שהעלה את הג'ירונדיסטים לשלטון. למרות התנגדות מונטאגרים מובילים, המשרד הג'ירונדיסטי, בראשות ז'אן מארי רולאן דה לה פלאטיר (1734–93), אימץ יחס לוחמני כלפי פרידריך וויליאם השני ופרנסיס השני, הקיסר הרומי הקדוש, שהחליף את אביו, לאופולד השני, ב- 1 במרץ 1792. שני הריבונים תמכו בגלוי בפעילותם של המהגרים ותמכו בהתנגדות בעלי הדירות הפיאודלים באלזס לחקיקה המהפכנית. הרגש למלחמה התפשט במהירות בקרב המונרכיסטים, שקיוו לתבוסת הממשלה המהפכנית ולשיקום המשטר הישן, ובין הג'ירונדיסטים, שרצו ניצחון אחרון על התגובה בבית ומחוצה לה. ב- 20 באפריל 1792 הכריזה האספה המחוקקת מלחמה על חלקה האוסטרי של האימפריה הרומית הקדושה, ופתחה בשורת העימותים המכונים מלחמות המהפכה הצרפתיות.

צבאות אוסטריה זכו במספר ניצחונות בהולנד האוסטרית, שנעזרו בטעויות חמורות של מחדל וביצוע בקרב הפיקוד העליון בצרפת, בעיקר מונרכיסטים. הפלישה לאחר מכן לצרפת גרמה להשפעות גדולות בבירה הלאומית. משרד רולנד נפל ב -13 ביוני, ותסיסה המונית פרצה, שבוע לאחר מכן, והתקפה על הטילרי, מקום מגוריה של משפחת המלוכה. ב -11 ביולי, לאחר שהצטרפו סרדיניה ופרוסיה למלחמה נגד צרפת, הכריזה האסיפה המחוקקת על מצב חירום לאומי. מילואים נשלחו לצבאות הקשות, ומתנדבים זומנו לפריז מכל חלקי הארץ. כשהגיע המשתתף ממרסיי, הוא שר את המזמור הפטריוטי מכאן ואילך המכונה "המרסייז". חוסר שביעות רצון עממי מהג'ירונדיסטים, שהתגייסו לתמיכת המלוכה ודחו את האשמות על עריקות נגד לאפייט, הגבירו את התסיסה. ב -10 באוגוסט האי שביעות הרצון, בשילוב עם האיום הכלול במניפסט של מפקד בעלות הברית, צ'ארלס וויליאם פרדיננד, הדוכס מברנסוויק (1735–1806), להרוס את עיר הבירה אם התעללו במשפחת המלוכה, גרמו להתקוממות פריזאית. המורדים, ובראשם גורמים רדיקליים של הבירה ומתנדבים לאומיים בדרך לחזית, הסתערו על הטילרי וטבחו במשמרת השוויצרית של המלך. לואי ומשפחתו מצאו מקלט באולם הסמוך של האסיפה המחוקקת, שהשהתה מיד את המלך והכניס אותו למעצר. במקביל, המורדים הדיחו את מועצת השלטון בפריז, שהוחלפה במועצת ביצוע זמנית חדשה. המונטאגרים, בהנהגתו של עורך הדין ז'ורז 'ז'אק דנטון, שלטו בממשלת פריז החדשה. הם השיגו במהירות את האסיפה המחוקקת. האספה אישרה תוך זמן קצר בחירות, לפי זכות בחירה אוניברסלית לגברים, לוועידה חוקתית חדשה. בין התאריכים 2 ל -7 בספטמבר, יותר מ -1,000 מלוכנים וחשודים בבוגדים שסוכמו באזורים שונים בצרפת, נשפטו בסיכומים והוצאו להורג. "מעשי הטבח בספטמבר" הללו נגרמו מפחד עממי מפני צבאות בעלות הברית המתקדמים ומעצומות שמועות להפיל את הממשלה המהפכנית.ב- 20 בספטמבר צבא צרפתי, בפיקודו של הגנרל צ'ארלס פרנסואה דומוריז (1739–1823), בדק את ההתקדמות הפרוסית בפריז בוואלי.

ביום שאחרי הניצחון בוואלי התכנסה האמנה הלאומית החדשה שנבחרה בפריז. במהלכים הרשמיים הראשונים שלה באותו יום הכריזה האמנה על הקמת הרפובליקה הראשונה וביטלה את המלוכה. הסכמה בין סיעות האמנה העיקריות, הג'ירונדיסטים והמונטניארים, לא הרחיקה מעט מעבר לאישור משותף לאמצעים הראשוניים הללו. אולם לא התפתחה התנגדות אפקטיבית לגזירה בחסות הג'ירונדיסטים והוכרזה ב -19 בנובמבר, שהבטיחה את עזרת צרפת לכל העמים המדוכאים באירופה. דיווחים מעודדים הגיעו כמעט מדי שבוע מהצבאות, שלקחו את המתקפה לאחר הקרב בוואלי וכבשו ברציפות את מיינץ, פרנקפורט אם מיין, ניס, סבואה, הולנד האוסטרית ואזורים אחרים. אולם בינתיים הלכו והתגברו המחלוקות בוועידה, כשהמישור מתנדנד בין תמיכת הג'ירונדיסטים השמרנים לבין המונטניארדים הרדיקליים. במבחן העוצמה הגדול הראשון, רוב אישר את ההצעה של מונטניארד כי לואיס יובא לדין לפני הכינוס בגין בגידה. ב -15 בינואר 1793, בהצבעה כמעט פה אחד, האמנה מצאה את המלך כי הוא אשם, אך למחרת, כאשר נקבע אופי העונש, נמתחו קווי סיעה בחדות. בהצבעה של 387 נגד 334 אישרו הנציגים את עונש המוות. לואי ה -16 הלך לגיליוטינה ב -21 בינואר.

ההשפעה הג'ירונדיסטית בוועידה הלאומית פחתה במידה ניכרת לאחר הוצאתו להורג של המלך. חוסר האחדות בתוך המפלגה במהלך המשפט פגע באופן בלתי הפיך ביוקרה הלאומית שלה, זמן רב בשפל בקרב האוכלוסייה הפריזאית, שהעדיפו את היעקובינים. הג'ירונדיסטים איבדו את ההשפעה כתוצאה מההיפוכות הצבאיות שסבלו הצבאות הצרפתים לאחר הכרזת המלחמה נגד בריטניה הגדולה והולנד המאוחדת (1 בפברואר 1793) ונגד ספרד (7 במרץ), אשר עם כמה מדינות קטנות יותר, נכנס לקואליציה הנגד -מהפכנית נגד צרפת. הצעות יעקוביניות שנועדו לחזק את הממשלה לקראת המאבקים המכריעים העומדים לפגוש נתקלו בהתנגדות עזה מצד הג'ירונדיסטים. אולם בתחילת מרץ הצביעה האמנה לגייס 300,000 איש ולשלוח נציבים מיוחדים למחלקות השונות לצורך ארגון ההיטל. רויאלים ואויבי דת של המהפכה עוררו את רגשות האיכרים של האיכרים בוונדה למרד גלוי. מלחמת האזרחים התפשטה במהירות למחלקות השכנות. ב- 18 במרץ ניצחו האוסטרים את צבא דומוריז בניירווינדן, ודומוריז עזב לאויב. עריקתו של מנהיג הצבא, מלחמת אזרחים גוברת והתקדמות כוחות האויב מעבר לגבולות הצרפתים הכריחו בהכרח משבר בוועידה בין הג'ירונדיסטים למונטגנארים, כאשר האלמנטים הקיצוניים יותר הדגישו את הצורך בפעולה נועזת בהגנה. של המהפכה.

שלטון הטרור.

ב -6 באפריל הקימה האמנה את הוועדה לביטחון הציבור, (qv) כאיבר המנהל של הרפובליקה וארגנה מחדש את הוועדה לביטחון כללי ובית הדין המהפכני. סוכנים נשלחו למחלקות כדי לפקח על הביצוע המקומי של החוקים ולגבות אנשים ותחמושת. במהלך תקופה זו היריבות בין הג'ירונדיסטים למונטאגארדס הפכה למרה יותר ויותר. התפרצות פריזאית חדשה, שאורגנה על ידי העיתונאי הקיצוני ז'אק רנה האברט (1757–1994) ועמיתיו הקיצוניים, אילצה את הכינוס להורות על מעצרם של 29 נציגי ג'ירונדיסט ושרי הג'ירונדיסט פייר הנרי הלן מארי לברון-טונדו (1763? –93) ) ואטיין קלבייר (1735–93) ב -2 ביוני. לאחר מכן, הפלג הקיצוני השולט בשלטון פריז מילא תפקיד מכריע בהתנהלות המהפכה. ב -24 ביוני הכריזה האמנה על חוקה חדשה שתנאיה הרחיבו מאוד את המאפיינים הדמוקרטיים של הרפובליקה. אולם המסמך מעולם לא יצא לפועל. הנהגת הוועדה לבטיחות הציבור עברה, ב -10 ביולי, ליעקבנים, שארגנה אותה מחדש. שלושה ימים לאחר מכן הפוליטיקאי הרדיקלי ז'אן פול מראט, המזוהה מזמן עם היעקובינים, נרצח על ידי האצולה שרלוט קורדאי, אוהדת ג'ירונדיסטית. זעם הציבור על פשע זה הרחיב במידה ניכרת את תחום ההשפעה היעקוביני. ב- 27 ביולי צורף מנהיג הג'ייקובין מקסימיליאן רובספייר לוועדת בטיחות הציבור והפך עד מהרה לחבר הדומיננטי שלה. בסיוע לואיס סן-ג'וסט, לזארה קרנוט, ז'ורז 'קוטון (1755–1994) ויעקובנים בולטים אחרים, נקט רובספייר מדיניות קיצונית כדי למחוץ כל אפשרות של מהפכה נגדית. סמכויות הוועדה חודשו מדי חודש על ידי האמנה הלאומית מאפריל 1793 עד יולי 1794, תקופה המכונה בהיסטוריה שלטון הטרור.

מבחינה צבאית, עמדת הרפובליקה הייתה מסוכנת ביותר. מעצמות האויב חידשו את המתקפה בכל החזיתות. מיינץ נכבשה מחדש על ידי הפרוסים, קונדה-סור-ל'אסקו ו-ולנסיאן נפלו, וטולון היה במצור על ידי הבריטים. המורדים הרויאליסטיים והקתולים הרומאים שלטו בחלק ניכר מהוונדה ובבריטני. קאן, ליונס, מרסיי, בורדו ויישובים חשובים אחרים היו בידי הג'ירונדיסטים. על פי צו חדש של גיוס חובה, שהוצא ב -23 באוגוסט, כל אוכלוסיית הגברים בעלי כושר גופני בצרפת חויבה בגיוס. ארבעה עשר צבאות חדשים, המונים כ -750 אלף איש, אורגנו במהירות, הצטיידו והובהלו לחזיתות. לצד מהלכים אלה, הועדה פגעה באלימות בהתנגדות פנימית.

ב -16 באוקטובר הוצא להורג מארי אנטואנט, ו -21 ג'ירונדיסטים בולטים נערפו ב 31. אוקטובר. החל מפעולות תגמול אלה הובאו אלפי רואליסטים, כוהנים ללא פגיעה, גירונדיסטים וגורמים אחרים המופעלים על פעולות נגדיות או סימפטיה בפני בתי דין מהפכניים, שהורשעו ו נשלח לגיליוטינה. ההוצאות להורג בפריז הסתכמו ב -2639 יותר ממחצית (1515) הקורבנות נספו במהלך יוני ויולי 1794. במחלקות חיצוניות רבות, ובמיוחד במרכזי ההתקוממות הרויאליסטית, התייחסו לטיפול חמור יותר לבוגדים, אמיתיים וחשודים. בית הדין בנאנט, בראשותו של ז'אן בטיסט קארייר (1756–1994), שעסק בצורה החמורה ביותר באלו שסייעו למורדים בוונדה, שלח יותר מ- 8000 איש לגיליוטינה בתוך שלושה חודשים. בצרפת כולה, היו ערכאות מהפכניות וועדות אחראיות להורג של כמעט 17,000 פרטים. כולל אלה שמתו בבתי כלא צפופים ומחופשים ומורדים שנורו לסיכום בשדה הקרב, סך כל קורבנות שלטון הטרור הסתכם בכ -40,000. כל גורמי האופוזיציה סבלו מהטרור. מבין אלה שנידונו על ידי בתי הדין המהפכניים, כ -8 אחוזים היו אצילים, 6 אחוזים היו אנשי דת, 14 אחוזים השתייכו למעמד הביניים, ו -70 אחוזים היו עובדים או איכרים מואשמים בגיוס גיוס, עריקות, אגירה, מרד ועוד. פשעים אחרים. מבין הקבוצות החברתיות הללו סבלו אנשי הכמורה של הכנסייה הרומאית -קתולית באופן יחסי לאובדן הגדול ביותר. שנאה אנטיקלרית מצאה ביטוי נוסף בביטול, באוקטובר 1793, של לוח השנה היוליאני, שהוחלף בלוח שנה רפובליקני. כחלק מהתוכנית המהפכנית שלה, הוועדה לבטיחות הציבור, בניהולו של רובספייר, ניסתה ליצור מחדש את צרפת בהתאם למושגיה של הומניטריות, אידיאליזם חברתי ופטריוטיות. בוועדה להקים "רפובליקה של סגולה", הדגישה הוועדה את המסירות לרפובליקה ולניצחון והנהיגה צעדים נגד שחיתות ואגירה. בנוסף, ב -23 בנובמבר 1793, קומון פריז, במידה שהועתקה בקרוב על ידי הרשויות במקומות אחרים בצרפת, סגרה את כל הכנסיות בעיר והחלה באופן פעיל לתת חסות לדת המהפכנית הידועה בשם כת התבונה. מעשה זה, שיזם על פי התעקשות המנהיג הרדיקלי פייר גספרד שאומט (1763–1994) ועמיתיו הקיצוניים (ביניהם האברט), הדגיש את ההבדלים ההולכים וגדלים בין היעקובינים המרכזיים, בראשות רובספייר, לבין האברטיסטים הקנאים, כוח רב עוצמה במדינה. הכינוס ובממשלת פריז.

גאות הקרב נגד הקואליציה של בעלות הברית הפכה בינתיים לטובת צרפת. יוזם רצף ניצחונות חשובים, ניצח הגנרל ז'אן בפטיסט ג'ורדן (1762–1833) את האוסטרים בווטיני-לה-ויקטוי ב -16 באוקטובר 1793. עד סוף השנה, הפולשים במזרח נסעו ברחבי ריין וטולון שוחררו. הוועדה לבטיחות הציבור לא פחות משמעותית ריסקה במידה רבה את התקוממותם של המלוכנים והגירונדיסטים.

מאבק על כוח.

המאבק הפלגתי בין הוועדה לבטיחות הציבור לבין קבוצת האקסטרים סביב האברט נפתר עם הוצאתם להורג, ב -24 במרץ 1794, של האברט ומקורביו העיקריים. תוך שבועיים נע רובספייר נגד הדנטוניסטים, שהחלו לדרוש שלום וסיום הטרור. דנטון ועמיתיו העיקריים נערפו בראשו ב -6 באפריל. כתוצאה מהטיהורים והתגמול הסיטונאי נגד תומכי שני הפלגים, איבד רובספייר את גיבוים של יעקובינים מובילים רבים, במיוחד אלה שחששו לשלומם. מספר הצלחות צבאיות, בעיקר שבפלורוס, בלגיה, ב -26 ביוני, שהכינו את הדרך לכיבוש הצרפתי השני של הולנד האוסטרית, הגבירו את האמון העממי בניצחון בסופו של דבר. כתוצאה מכך, הספק לגבי נחיצות אמצעי האבטחה הטרוריים של רובספייר התרחב. חוסר שביעות הרצון הכללי ממנהיג הוועדה לבטיחות הציבור התפתח תוך זמן קצר לקונספירציה מן המניין. רובספייר, סן-ג'וסט, קות'ון ו -98 מחסידיהם נתפסו ב -27 ביולי, התרמידור התשיעי לפי לוח השנה הרפובליקני, וערפו את ראשו למחרת. הטרמידור התשיעי נחשב בדרך כלל לסוף "הרפובליקה של המידות".

עד סוף 1794 נשלטה האמנה הלאומית על ידי הקבוצה, שנקראה תרמידוריאנים, שהפילה את רובספייר וסיימה את שלטון הטרור. מועדוני הג'ייקובין נסגרו ברחבי צרפת, בתי הדין המהפכניים בוטלו, וגזירות קיצוניות שונות, כולל אחת שהיתה להן שכר קבוע ומחירי סחורות, בוטלו. לאחר שנזכרה בכינוס של גירונדיסטים שגורשו ושלוחי ימין אחרים, השמרנות הטרמידורית הפכה לתגובה חריפה. במהלך אביב 1795 התפשטו מהומות והפגנות מחאה מפריז לחלקים רבים בצרפת. ההתפרצויות דוכאו, ונקמה תגמול חמור נגד המונטאגרים.

המורל של הצבאות הצרפתים לא נפגע מאירועים אלה בעורף. במהלך חורף 1794–1995 השתלטו הכוחות הצרפתים, בפיקודו של הגנרל צ'ארלס פיצ'גרו (1761–1804), על הולנד האוסטרית, כבשו את הולנד המאוחדת, שהמנצחים התארגנו מחדש כרפובליקה הבאטבית, וניתבו את צבאות בעלות הברית של הריין. . רצף ההיפוכים הזה הביא להתפוררות הקואליציה האנטי-צרפתית. ב- 5 באפריל 1795, על ידי חוזה באזל, פרוסיה וכמה מדינות גרמניות בעלות ברית כרתו שלום עם ממשלת צרפת. ב -22 ביולי ספרד פרשה גם היא מהמלחמה והשאירה את בריטניה הגדולה, סרדיניה ואוסטריה בתור הלוחמים היחידים שנותרו. אולם במשך כמעט שנה שרר קיפאון בין צרפת לבין המעצמות הללו. השלב הבא של המאבק פתח את מלחמות נפוליאון.

השלום הוחזר לגבולות, וביולי הובס צבא פולש של מהגרים בבריטני. האמנה הלאומית השלימה במהירות את טיוטת החוקה החדשה. חוק היסוד החדש של צרפת, שאושר רשמית ב -22 באוגוסט 1795, קיבל סמכות מבצעת במדריך, המורכב מחמישה חברים. סמכות החקיקה הוחזרה למחוקק דו -חד -קומתי, המורכב ממועצת הקדמונים, המונה 250 חברים, ומועצת חמשת המאה. תנאיו של אחד מחברי המדריך ושליש מהמחוקק ניתנו לחידוש מדי שנה, החל ממאי 1797, והזיכיון הוגבל לנישומי מס שיכולים להוכיח הוכחת מגורים לשנה במחוז ההצבעה שלהם. החוקה החדשה הכילה עדויות נוספות לנסיגה מהדמוקרטיה היעקובנית. כשאינה לספק אמצעים לשבירת מחסומים בין הרשות המבצעת והמחוקקת, היא הניחה את הבסיס ליריבות תת -ממשלתית מתמדת על כוח, הפיכות רצופות וניהול לא יעיל של עניינים לאומיים. אולם האמנה הלאומית, עדיין אנטיקלירית ואנטי-רויאליסטית למרות התנגדותה ליעקובניזם, יצרה אמצעי הגנה מפני שיקום המלוכה. בצו מיוחד, היו צריכים לבחור בין הדירקטורים הראשונים ושני שלישים מהמחוקק מבין חברי הוועידה. המלוכנים הפריזאים, שהגיבו באלימות לגזירה זו, ארגנו, ב -5 באוקטובר 1795, התקוממות נגד האמנה. ההתקוממות נדחתה מיד על ידי חיילים בפיקודו של הגנרל נפוליאון בונפרטה, מנהיג מעט של הצבאות המהפכניים שהפך מאוחר יותר לנפוליאון הראשון, קיסר צרפת. ב -26 באוקטובר הופסקו סמכויות האמנה הלאומית ב -2 בנובמבר. היא הוחלפה בממשלה שנקבעה על פי החוקה החדשה.

למרות שמספר מדינאים בעלי יכולת, ביניהם צ'ארלס מוריס דה טאלירנד-פריגורד וג'וזף פוצ'ה, נתנו שירות מכובד למדריך, מלכתחילה נתקלה הממשלה במגוון קשיים. רבות מבעיות אלו נבעו מהתקלות המבניות הטבועות במנגנון השלטוני שאחרות צמחו מהנקעים הכלכליים והפוליטיים שהביאה ניצחון השמרנות. המדריך ירש משבר פיננסי חריף, שהחמיר על ידי פחת הרסני (כ -99 אחוזים) מהמקצים. למרות שרוב מנהיגי היעקובינים היו מתים, הובלו או הסתתרו, רוח הג'קוביניזם עדיין פרחה בקרב המעמדות הנמוכים. בחוגים הגבוהים בחברה, תסיסי רויאלים נלחמו באומץ לשיקום. הקבוצות הפוליטיות הבורגניות, שהיו נחושות לשמור על מעמדן הקשה כ אדוני צרפת, מצאו במהרה רווחיות מבחינה חומרית ופוליטית לנתב את האנרגיות ההמוניות שהוציאה המהפכה לאפיקים מיליטריסטיים. נותרו ציונים ישנים עם האימפריה הרומית הקדושה. בנוסף, האבסולוטיזם, מטבעו איום על המהפכה, עדיין השפיע על רוב אירופה.

עלייתו של נפוליאון.

פחות מחמישה חודשים לאחר כניסתו של המדריך לתפקיד, הוא פתח את השלב הראשוני (מרץ 1796 עד אוקטובר 1797) של המלחמות הנפוליאוניות. שלוש הפיכות האתאט - ב- 4 בספטמבר 1797 (18 Fructidor), ב- 11 במאי 1798 (22 Floréal) וב- 18 ביוני 1799 (30 Prairial) - שהתרחשו בתקופה זו, שיקפו רק התארגנויות מחדש של סיעות פוליטיות בורגניות. נסיגות צבאיות שנגרמו לצבאות הצרפתים בקיץ 1799, קשיים כלכליים ותסיסה חברתית סיכנו מאוד את העליונות הפוליטית הבורגנית בצרפת. התקפות מצד השמאל הגיעו לשיאן בעלילה שיזם הרפורמר החקלאי הרדיקלי פרנסואה נואל באבוף שדגל בחלוקה שווה של קרקע והכנסה. המרד המתוכנן הזה, שנקרא קונספירציית השווים, לא התממש, כיוון שבאוף נבגד על ידי שותף והוצא להורג ב -28 במאי 1797 (8 Prairial). לדעת לוסיין בונפרטה, נשיא מועצת חמשת המאות, פוש, שר המשטרה, סיאס, אז חבר הספרייה, וטאלירנד-פריגורד ומנהיגים פוליטיים אחרים, ניתן להתגבר על המשבר רק על ידי פעולה דרסטית. הפיכה ב -9–10 בנובמבר, 1799 (18–19 ברומייר), הרסה את המדריך. באירועים אלה ובהמשך, שהגיעו לשיאם ב -24 בדצמבר 1799, בחוקה חדשה ובקונסוליה, היה האלוף נפוליאון בונפרטה, כיום האליל הפופולרי של הקמפיינים האחרונים, דמות מרכזית. בעל סמכות דיקטטורית כקונסול הראשון, הוא עיצב במהירות את הלהט המהפכנית והאידיאליזם של צרפת למטרותיו שלו. אולם ההיפוך החלקי של המהפכה הלאומית פוצה על ידי הרחבתה, במהלך הכיבושים הנפוליאונים, כמעט לכל פינה באירופה.

שינויים הנובעים מהמהפכה.

אחת התוצאות הישירות של המהפכה הצרפתית הייתה ביטול המלוכה המוחלטת בצרפת. המהפכה הייתה אחראית גם להשמדת הזכויות הפיאודליות של האצילים. העבדות בוטלה, חובות פיאודלים ומעשרות בוטלו, האחוזות הפיאודליות הגדולות נותקו, והוצג עקרון האחריות השווה למיסוי. עם החלוקה המחודשת של העושר והחזקות, צרפת הפכה לאומה האירופית עם השיעור הגדול ביותר של בעלי קרקעות עצמאיים קטנים. רפורמות חברתיות וכלכליות אחרות שיזמו בתקופה זו כללו ביטול מאסר בגין חובות, הכנסת המערכת המטרית וביטול שלטון הפריגמנציה בירושה של אדמות.

במהלך הקונסוליה ביצע נפוליאון בונפרטה שורה של רפורמות שהחלו במהלך המהפכה. הוא הקים את בנק צרפת, שהמשיך לתפקד, פחות או יותר ללא שינוי, עד היום, כבנק לאומי בלתי תלוי וכסוכן של ממשלת צרפת במטבע, הלוואות ציבוריות והפקדת ציבור. כְּסָפִים. מערכת החינוך הצרפתית הנוכחית המרכזית, האחידה, הנשלטת בחילון, החלה בתקופת שלטון הטרור והושלמה על ידי נפוליאון אוניברסיטת צרפת ומכון דה פראנס. מינויי הוראה, המבוססים על בחינות תחרותיות, נפתחו לכל האזרחים ללא קשר ללידה או לעושר. הרפורמה והקודיפיקציה של החוק המחוזי והמקומי המגוון, שהגיע לשיאו בקוד הנפוליאון, שיקפו רבים מהעקרונות והשינויים שהונהגו במהלך המהפכה: שוויון בפני החוק, זכות habeas corpus והוראות למשפט הוגן. הליך משפט נתן מועצת שופטים וחבר מושבעים בתיקים פליליים שנאשם נחשב חף מפשע עד שהוכח אשמתו והובטח לו עורך דין.

תחום נוסף שבו מילאה המהפכה חלק חשוב היה תחום הדת. למרות שלא תמיד נהוג בתקופה המהפכנית, עקרונות חופש הדת והעיתונות, כפי שנכתב בהצהרת זכויות האדם, הביאו בסופו של דבר לחופש מצפון ולמעמד אזרחי לפרוטסטנטים ויהודים. המהפכה סללה את הדרך גם להפרדת הכנסייה והמדינה.

התוצאות הבלתי מוחשיות של המהפכה התגלמו במילות המפתח שלה, "חירות, שוויון, אחווה". אידיאלים אלה הפכו למצע הרפורמות הליברליות בצרפת ובאירופה במאה ה -19 ונותרו סיסמאות הדמוקרטיה של ימינו. אולם ההיסטוריונים הרוויזיוניסטים מייחסים למהפכה השפעות פחות ראויות לשבח, כמו עלייתה של המדינה הריכוזית (הטוטליטרית) והמלחמה ההמונית הכוללת מלחמות מוחלטות של מדינות נשק. כומר מאת D.J.H., DONALD JOSEPH HARVEY, M.A., Ph.D.

למידע נוסף אודות דמויות היסטוריות, ראו ביוגרפיות של מי ששמותיהם אינם עוקבים אחר תאריכים.

למידע נוסף בנושא זה, עיין בספר הביבליוגרפיה, סעיפים 906. הארה, גיל של, 957. המהפכה הצרפתית.


  • כותרת: Arlequin général d 'armée
  • תאריך יצירה/פרסום: [צרפת: 1793]
  • בינוני: הדפסה אחת: תחריט, 21.2 x 16.7 ס"מ בצבע יד (גיליון)
  • תקציר: ההדפס מראה גבר, שאולי נועד להיות הגנרל צ'ארלס פרנסואה דו פייר דומוריז, לבוש כרקלין שרוכב על סוס. ברקע נראה כי הכוחות הצרפתים עומדים לקרב עם אויב בלתי נראה.
  • מספר רבייה: ---
  • ייעוץ בנושא זכויות: אין הגבלות ידועות על פרסום.
  • מספר שיחה: PC 5 - Arlequin général d 'armée (גודל AA) [P & ampP]
  • מאגר: אגף הדפסות ותצלומי ספריית הקונגרס וושינגטון, 20540 ארה"ב ארה"ב http://hdl.loc.gov/loc.pnp/pp.print
  • הערות:
    • כותרת מהפריט.
    • הכיתוב ממשיך: Le Commandant en Chef de l'Armée des Patriotes Campée auprés de Bréda.
    • חתוך בתוך הצלחת.
    • דה וינק, 4670
    • בלום, 615
    • מהווה חלק מאוסף הקריקטורות הפוליטיות הצרפתיות (ספריית הקונגרס).
    • דומוריז, צ'ארלס פרנסואה דו פייר,-1739-1823.
    • ליצנים-צרפת-1790-1800.
    • גנרלים-צרפת-1790-1800.
    • בוגדים-1790-1800.
    • צרפת-היסטוריה-מהפכה, 1789-1799.
    • תחריטים-צרפתית-בצבע יד-1790-1800.
    • סאטירות (יצירות חזותיות)-צרפתית-1790-1800.
    • פריטים שונים בביקוש גבוה

    ספריית הקונגרס בדרך כלל אינה מחזיקה בזכויות על חומר באוספים שלה, ולכן אינה יכולה להעניק או לשלול רשות לפרסם או להפיץ את החומר באופן אחר. למידע נוסף על זכויות, ראה "מידע זכויות" להלן ודף המידע על זכויות והגבלות (http://www.loc.gov/rr/print/res/rights.html).

    • ייעוץ בנושא זכויות: אין הגבלות ידועות על פרסום.
    • מספר רבייה: ---
    • מספר שיחה: PC 5 - Arlequin général d 'armée (גודל AA) [P & ampP]
    • בינוני: הדפסה אחת: תחריט, 21.2 x 16.7 ס"מ בצבע יד (גיליון)

    אם מוצגת תמונה, תוכל להוריד אותה בעצמך. (חלק מהתמונות מוצגות כתמונות ממוזערות מחוץ לספריית הקונגרס בגלל שיקולי זכויות, אך יש לך גישה לתמונות בגודל גדול יותר באתר.)

    אם מופיעים רק מקורות בשחור-לבן (& quotb & w & quot) ואתה מעוניין בעותק המציג צבע או גוון (בהנחה שיש למקור), בדרך כלל תוכל לרכוש עותק איכותי של המקור בצבע על ידי ציון מספר השיחה המפורט לעיל ו כולל רשומת הקטלוג (& quot אודות פריט זה & quot) עם בקשתך.

    מחירונים, פרטי יצירת קשר וטפסי הזמנה זמינים באתר האינטרנט של שירותי הכפילות.

    • מספר שיחה: PC 5 - Arlequin général d 'armée (גודל AA) [P & ampP]
    • בינוני: הדפסה אחת: תחריט, 21.2 x 16.7 ס"מ בצבע יד (גיליון)

    אנא השתמש בשלבים הבאים כדי לקבוע אם עליך למלא תלוש שיחה בחדר הקריאה הדפסים ותצלומים כדי לצפות בפריטים המקוריים. במקרים מסוימים, פונדקאית (תמונה חלופית) זמינה, לעתים קרובות בצורה של תמונה דיגיטלית, הדפסה, או מיקרופילם.

    כן, הפריט דיגיטלי. אנא השתמש בתמונה הדיגיטלית בהעדפה לבקשת המקור. ניתן לצפות בכל התמונות בגודל גדול כאשר אתה נמצא בחדר קריאה כלשהו בספריית הקונגרס. במקרים מסוימים, רק תמונות ממוזערות (קטנות) זמינות כשאתה מחוץ לספריית הקונגרס מכיוון שהפריט מוגבל בזכויות או שלא הוערך לגבי מגבלות זכויות.

    כאמצעי שימור, בדרך כלל איננו מגישים פריט מקורי כאשר קיימת תמונה דיגיטלית. אם יש לך סיבה משכנעת לראות את המקור, התייעץ עם ספרן הפניות. (לפעמים, המקור פשוט שביר מכדי להגיש אותו. לדוגמה, זכוכית ושלילי צילום סרטיים חשופים במיוחד לנזקים. קל יותר לראות אותם גם באינטרנט כשהם מוצגים כתמונות חיוביות.)

    לא, הפריט אינו דיגיטאלי. אנא עבור למספר 2.

    כן, פונדקאית אחרת קיימת. צוות עזר יכול להפנות אותך לפונדקאית זו.

    לא, פונדקאית אחרת לא קיימת. אנא עבור למספר 3.

    אם אינך רואה תמונה ממוזערת או הפניה לפונדקאי אחר, אנא מלא / י תלוש שיחה בחדר הקריאה הדפסים ותצלומים. במקרים רבים ניתן להגיש את מסמכי המקור תוך מספר דקות. חומרים אחרים דורשים פגישות מאוחר יותר באותו היום או בעתיד. צוות הפניה יכול לייעץ לך הן במילוי תלוש השיחה והן כאשר ניתן להגיש את הפריט.

    ליצירת קשר עם צוות ההפניה בחדר הקריאה של הדפסים ותצלומים, אנא השתמש בשירותי שאל ספרנית או התקשר לחדר הקריאה בין השעות 8:30 ל -5: 00 בטלפון 202-707-6394 ולחץ על 3.


    התיעוד הראשון של הנלי הוא משנת 1179, כאשר נרשם כי המלך הנרי השני "קנה אדמה לייצור בניינים". המלך ג'ון העניק לאחוזה של בנסון והעיר ואחוזה של הנלי את רוברט הרקורט בשנת 1199. כנסייה בהנלי מוזכרת לראשונה בשנת 1204. בשנת 1205 קיבלה העיר מס על סלילת רחובות, ובשנת 1234 נזכר הגשר לראשונה. בשנת 1278 מתואר הנלי ככפר של בנסון עם קפלה. תוכנית הרחוב הוקמה כנראה עד סוף המאה ה -13.

    כתורתו של הכתר הוענק בשנת 1337 לג'ון דה מולינס, שמשפחתו החזיקה בו כ -250 שנה.

    שוק החמישים הקיים, כך סבורים, ניתן על ידי אמנתו של המלך ג'ון. שוק בהחלט היה קיים עד שנת 1269, אולם השופטים מאנשי 1284 אמרו כי הם אינם יודעים לפי מה מצדיק הרוזן של קורנוול שוק ויריד בעיר הנלי. יריד הקורפוס כריסטי הקיים ניתן על ידי צ'רטר של הנרי השישי.

    במהלך מגיפת המוות השחור ששטפה את אנגליה במאה ה -14, הנלי איבד 60% מאוכלוסייתה. [2]

    ניתן לראות וריאציה בשמו "Henley up a Tamys" בשנת 1485. [3]

    בתחילת המאה ה -16, העיר נמשכה לאורך הגדה המערבית של התמזה מרחוב יום שישי בדרום אל מנור, כיום פיליס קורט, בצפון וקיבלה את רחוב הארט ורחוב ניו. ממערב הוא כלל את רחוב בל ואת השוק.

    הנרי השמיני נתן את השימוש בכותרות "ראש עיר" ו"בורגס ", והעיר התאגדה בשנת 1568 על שם הסוהר, פורטבס, בוגרות ומשותפות. האמנה המקורית הונפקה על ידי אליזבת הראשונה אך הוחלפה באחת מאת ג'ורג 'הראשון בשנת 1722. [4]

    הנלי סבל מידי שני הצדדים במלחמת האזרחים. מאוחר יותר נח וויליאם השלישי כאן במסעו ללונדון בשנת 1688, בחצר פאולי שנבנתה לאחרונה, וקיבל משלחת מהלורדים. תקופת השגשוג של העיר במאות ה -17 וה -18 נבעה מתעשיית זכוכית ומלט, ומסחר בתירס וצמר. הנלי-על-תמזה סיפקה ללונדון עץ ודגן.

    בית עבודה לאירוח של 150 איש נבנה בווסט היל בהנלי בשנת 1790, ומאוחר יותר הורחב כך שיכיל 250 כבית העבודה של הנלי עניים. [5]

    לפני 1974 הנלי היה רובע עירוני עם מועצת רובע המורכבת מ -12 חברי מועצה וארבעה קשישים, בראשות ראש עיר. חוק השלטון המקומי 1972 הביא לארגון מחדש של השלטון המקומי באותה שנה. הנלי הפך לחלק מהמועצה המחוזית וולינגפורד, ולאחר מכן שונה שמו למועצה המחוזית של דרום אוקספורדשייר. מועצת הרובע הוחלפה במועצת העיר אך תפקיד ראש העיר נשמר.

    גשר הנלי הוא גשר בעל חמישה קשתות על פני הנהר שנבנה בשנת 1786. זהו מבנה היסטורי המופיע ברמה א '. במהלך 2011 עבר הגשר תוכנית תיקון של 200,000 ליש"ט לאחר שנפגע מהסירה אהבה מטורפת באוגוסט 2010. [6] כ -1.5 קילומטרים במעלה הזרם של הגשר הוא Marsh Lock. [7]

    בית העירייה של הנלי, השומר על עמדה בולטת בשוק השוק, תוכנן על ידי הנרי האר והושלם בשנת 1900. [8]

    Chantry House הוא הבניין השני המפורסם בעיר. זה יוצא דופן בכך שיש יותר קומות בצד אחד מאשר בצד השני. [9]

    The Old Bell הוא פאב במרכז הנלי ברחוב בל. הבניין מתוארך לשנת 1325: הבניין הישן ביותר בעיר. [12]

    כדי לחגוג את יובל היהלומים של המלכה ויקטוריה, ניטעו 60 עצי אלון בצורת צלב ויקטוריה ליד פיירמיל, הכביש הישר הארוך לצפון מערב העיר. [13] [14]

    שני בניינים בולטים ממש בחוץ הנליבבקינגהאמשייר הם:

      , בניין מלבנים אדומות שתוכנן על ידי כריסטופר רן עבור ויליאם פרימן (1684) עם שיפוץ פנים לאחר מכן על ידי ג'יימס וויאט ועיצוב נוף של לנסלוט "יכולת" בראון. , שלבש את צורתו הנוכחית בבעלותו של וו סמית 'וכיום הוא ביתו של בית הספר למנהל עסקים הנלי [15]

    ניתוח לוידס בנק על צמיחת מחירי הדירות ב -125 עיירות שוק באנגליה במהלך השנה עד יוני 2016 (תוך שימוש בנתוני רישום המקרקעין), מצא כי הנלי היא עיר השוק השנייה ביוקר במדינה עם מחיר נכס ממוצע של 748,001 ליש"ט. [16]

    תחנת הרכבת של העיר היא תחנת הרכבת של קו הסניף הנלי מטוויפורד. בעבר היו שירותים ישירים ללונדון פדינגטון. יש שירותי רכבת מהירה מהירה מרידינג (במרחק 6 קילומטרים או 10 ק"מ משם) לפדינגטון. רכבות מהיי וויקומב (12 מייל או 20 ק"מ משם) נוסעות ללונדון מרילבון. הכביש המהיר M4 (צומת 8/9) והכביש המהיר M40 (צומת 4) נמצאים שניהם כ -12 קילומטרים משם. ישנם 2 שירותי אוטובוס שעוברים מרידינג עד וויקומב דרך הנלי. הם שירות האוטובוסים 800 ו -850. [17]

    מוזיאון הנהר והחתירה, הממוקם במיל מדוז, הוא המוזיאון היחיד של העיר. הוא הוקם בשנת 1998, ונפתח רשמית על ידי המלכה אליזבת השנייה. המוזיאון, שתוכנן על ידי האדריכל דיוויד צ'יפרפילד, כולל מידע על נהר התמזה, ספורט החתירה והעיר הנלי עצמה.

    הנלי הוא מרכז חתירה בעל שם עולמי. בכל קיץ מתקיימת המנחה המלכותית של הנלי בהנלי ריץ ', קטע ישר של הנהר בצפון העיר. הוא הורחב באופן מלאכותי. האירוע הפך ל"מלכותי "בשנת 1851, כאשר הנסיך אלברט הפך לפטרון של הרגאטה. [18]

    ריגאטות ומרוצי חתירה נוספים מתקיימות באותו טווח, כולל רגאטה לנשים של הנלי, מרוצי סירות הנלי לנבחרות נשים וקלילות בין אוקספורד ואוניברסיטת קיימברידג ', הנלי טאון ורגאטת המבקרים, רגלי ותיקים של הנלי, ראש סירות קטנות בתמס, הנלי פורס ו- Eights Head, והנלי סקולס. "ראשים" אלה מושכים לעתים קרובות צוותים חזקים שזכו במדליות באליפות המדינה. [19]

    מועדוני החתירה המקומיים כוללים:

      (הממוקם במעלה הנהר הגשר הנלי) (מפורסם בעולם, ביתם של אלופי האולימפי והעולם, ליד גשר הנלי) (חלק ממועדון פיליס קורט והוקם לחתירה לפנאי) (ממוקם ממש במעלה הזרם מהקילומטר ה -3 / 4 (1.2 -kilometre) mark/Fawley/Old Blades) (הקשורים ל- UTRC) מתמקדים בחתירה ובשיט עם מושבים קבועים.

    הרגאטה המתוארת לאורך כל הדרך מת במים, פרק מסדרת הטלוויזיה הבלשית הבריטית Midsomer Murders, צולם בהנלי.

    להנלי יש את קבוצת הכדורגל הוותיקה ביותר Henley Town F.C. הם מוכרים על ידי התאחדות הכדורגל באוקספורדשייר, והם משחקים במגרש המשולש. להנלי יש גם מועדון איגוד רוגבי הנלי הוקס המשחקים במגרש היבשנים, מועדון הוקי הנלי מועדון הוקי שמשחק ביובלי פארק ומועדון קריקט הנלי ששיחק בברקספיר מגרש מאז 1886. [20] מועדון חדש בהנלי התחיל בספטמבר 2016 בשם Henley Lions FC.

    • סר מרטין ארביב הוביל את החברה לניהול קרנות נצח במהלך סוף המאה ה -20, שבסיסה יוצאת דופן בהנלי און תמזה, ולא בלונדון. ארביב היה מיטיב עיקרי בהקמת מוזיאון הנהר והחתירה בהנלי, שנפתח בשנת 1998. (1720–1752) התגוררה בבית בלנדי בבית משפחתה בהנלי, כיום ניתוח שיניים. בשנת 1752, היא נתלתה על רצח הרעלה של אביה, פרנסיס בלנדי שהתנגד להתקשרותה עם גבר סקוטי שכבר היה נשוי. היא הצהירה ביום התלייה באוקספורד: "רבותיי, אל תלו אותי גבוה למען ההגינות". מרי קבורה יחד עם הוריה בכנסיית סנט מרי הבתולה, למרות שזה היה אסור בזמנו לרוצח. [21] אומרים שהיא רודפת את תיאטרון קנטון, בית המשפחה וחצר הכנסייה של סנט מרי. [22] (1730–1803), דיפלומט בריטי, עתיק, ארכיאולוג וולקולוג נולד בהנלי און-תמזה.
    • סופר המדע הבדיוני האמריקאי ג'יימס בליש (1921–1975) חי בהנלי משנת 1968 ועד מותו. (1962–2012) התגורר ברותרפילד פפרד (עיר הדואר הנלי און-תמזה) לאורך כל שנות השבעים. , קומיקאי, שחקן ופעיל אנגלי, מתגורר בהנלי און-תמזה. [23]
    • המהנדס הבריטי רוס בראון, הידוע בעיקר בתפקידו כמנהל הטכני של צוות סקודריה פרארי f1 ומנהל הקבוצה לשעבר של מרצדס גרנד פרי. הוביל את ההוסארים של המלכה של אוקספורדשייר, (טייסת C), שבסיסה ב"בית הלבן "על מרקט פלייס בשנת 1908 וכמה שנים לאחר מכן. (1888-1971), לדאם גלדיס קופר הייתה קריירת משחק שנמשכה שבעה עשורים. מופיעים על הבמה (הווסט אנד אנד ברודוויי), בסרטים ובטלוויזיה. פעמיים מועמדות לפרס האוסקר, היא בילתה את שנותיה האחרונות בהנלי-על-תמזה. (1843–1919), הברונט הראשון, עורך דין ומיקרוסקופ, הרעיון של פארק פריאר. מוקדש לו "הבלדה של סר פרנקי קריספ (Let It Roll)" שהלחין הביטל לשעבר ג'ורג 'הריסון. (1786–1851), כפי שאסתר קופלי כתבה לימים כותבת ספרי ילדים ועבודות על כלכלה ביתית שפנתה לאנשים העובדים, התגוררה כאן עם הוריה עד נישואיה בשנת 1809. יש לה ולמשפחתה לוחית ברפורמה המאוחדת. כְּנֵסִיָה. [24]
    • הגנרל הצרפתי צ'ארלס-פרנסואה דומוריז (1739–1823) קבור בכנסיית הקהילה הקדוש של מריה הבתולה.
    • משפחת פרימן של פאולי קורט: כמה דורות של בני חורין התגוררו בפאווי קורט בפאתי הנלי בשנים 1684 עד 1852. הם תרמו באופן משמעותי להתפתחות הנלי והסביבה, כמו גם באופן כללי יותר לאדריכלות ולחקר עתיקות ( ג'ון (קוק) פרימן וסמברוק פרימן) ומדע וטרינריה ושוויון (סטריקלנד פרימן). (1718–1776), אחיו של האמן תומאס גיינסבורו, היה כומר וממציא שהתגורר בהנלי. לוח כחול מסמן את ביתו, "המנס".
    • המוזיקאי והביטל לשעבר ג'ורג 'האריסון (1943–2001) רכש ושחזר את הבניינים והגנים של פארק פריאר, הנלי און-תמזה בשנת 1970, והתגורר שם עד מותו. אלמנתו, אוליביה הריסון, ממשיכה להתגורר באחוזה. בתם היחידה של ג'ורג 'ואוליביה, דאני הריסון גדלה בפארק פריאר. , הברון הסלטין מטנאפורד הקדים את בוריס ג'ונסון כחבר הפרלמנט השמרני של הנלי און-ת'מס. גר בהנלי און-תמזה. (1905–1987) היה בית בהנלי, שם התגורר מפרישתו ועד מותו.
    • הפוליטיקאי בוריס ג'ונסון היה חבר הפרלמנט עד שהתפטר מתפקידו לאחר שנבחר לראש עיריית לונדון בשנת 2008.
    • הסופר סיימון קרניק גדל בהנלי און-תמזה.
    • הפוליטיקאי וויליאם לנטל (1591–1662) נולד בהנלי און-תמזה. הוא היה יושב ראש בית הנבחרים בין השנים 1640 - 1660, מפיק מוזיקלי.
    • היסטוריון התכשיטים ג'ק אוגדן גר בהנלי און-תמזה.
    • הסופר ג'ורג 'אורוול (1903–1950) בילה כמה משנותיו המעצבות בהנלי און-תמזה.
    • השדרן אנדרו פיץ 'גר בהנלי עם אשתו ושני ילדיו.
    • הנסיך סטניסלב אלברכט רדזיוויל (1917–1976) קבור בכנסיית סנט אן, חצר פאולי ממש מחוץ להנלי.
    • הזמר לי ריאן מתגורר בהנלי.
    • המתמטיקאי מרקוס דו סוטוי גר בהנלי.
    • השדרן פיליפ שופילד גר בהנלי עם אשתו ושתי בנותיו.
    • הכספן אורס שוורצנבאך מתגורר בקולהאם קורט, אסטון, ממזרח להנלי.
    • יזמית, פילנתרופ ומהפכנית במקום העבודה דאם סטפני שירלי גרה בהנלי יחד עם בעלה.
    • לזמרת דאסטי ספרינגפילד (1939–1999) יש אתר קבר וסמן בשטח כנסיית הקהילה הקדוש של מריה הבתולה. אפרה פזור בהנלי ובאירלנד בצוקי מוהר. בכל שנה האוהדים שלה מתכנסים בהנלי כדי לחגוג את "היום המלוכלך" ביום ראשון הקרוב ליום הולדתה (16 באפריל).
    • סר ניניאן סטיבן, שופט אוסטרלי ומושל כללי באוסטרליה (1982–1989) נולד בהנלי, מנצח משותף של אעשה הכל וכוכב תוכנית הטלוויזיה תעלומות רומיות.
    • השחקן דיוויד טומלינסון (1917–2000) נולד וגדל בהנלי.
    • הסופר והעיתונאי אנדרו טריסטם גר בהנלי און-תמזה.
    • השחקן ג'ונתן לויד ווקר נולד וגדל כאן. כיום הוא מתגורר במערב ונקובר, קנדה.
    • כותבת האוכל ומנחת הטלוויזיה מרי ברי מתגוררת בהנלי.

    העיתון המקומי של הנלי הוא הנלי סטנדרטי.

    רדיו BBC ברקשייר (94.6,95.4,104.1,104.4), לב ברקשייר (97.0, 102.9, 103.4), קריאה 107 (107.0), כולם משודרים מרידינג, משרתים אזור כולל הנלי, וכך גם זמן 106.6 (106.6) משודרת מסלאו. ניתן לקבל גם תחנות רדיו בלונדון כמו Capital FM ו- Magic 105.4 יחד עם כמה אחרות. רדיו רגאטה (87.7) משודרת במהלך Henley Royal Regatta.

    מכיוון שהנלי נמצאת בחפיפה של אזורי טלוויזיה, אפשר לקבל אותות משדרי BBC לונדון ומשדרי BBC דרום, כמו גם ITV לונדון ו- ITV Meridian (מערב).עם זאת, משדר הממסרים המקומי של הנלי משדר תוכניות בלבד מ- ITV ו- BBC London, מה שהופך את הנלי לחלק היחיד של אוקספורדשייר שנכלל באזור הטלוויזיה בלונדון.

    בתרבות הפופולרית עריכה

    הנלי און-תמזה יוצג בסרט הדרמה האמריקאי משנת 2010 הרשת החברתית כאתר תחרות חתירה בין ארה"ב להולנד.


    CARNOT, Lazare (1753-1823)

    “Arras Le 31 במרץ 1793. L’an 2 de la République
    Je ne puis vous dire mon cher Guyton à quel point en font nos collègues de la Belgique avec Dumouriez. Nous les avons quitté hier, pour continuer notre opération du recrutement. Cette opération entraine à des dilapidations effroyables et j’ose dire par la faute de la Convention Nationale qui s’est obstinée à permettre les remplacemens. על ריג'ט l'article que j'avois proposé à ce sujet pour le proscrire. Il en resultte des maux que je ne puis vous exprimer, on donne jusqu'à 1800 livres pour le faire remplacer, les volontaires qui savent cela désertent leurs bataillons pout venir s'enroler dans les communes, à peine sont-ils enrolés qu'il désertent de nouveau pour s'enroler dans une autre commune, un autre district ou un autre département, il s'enrolent dans cinq ou six endroits recoivent cinq ou six engagements et au bout de tout cela ne rejuignent aucun corps, cet abus est poussé à un tel point que sur 97 recrues faites dans le district de St Omer 7 seulement on rejoint. Je n’en dirai pas plus sur cet article, il est cruel que la Convention ne veuille s’en reports sur de pareils objets qu’à des personnes qui n’y entendent rien. La dernière loi pour remédier à la desertion est assez bonne mais très insuffisante encore. Les insurrections de l’intérieur ne sont dues pour ainsi dire qu’à l’imperfection ou plutôt aux vices essentiels de la loi du 24 février.
    Je crois que Dumouriez est un monstre tâchez de trouver un homme qui puisse le remplacer et faites lui faire bien vite son procès.
    Il me semble aussi que vous délibérez sous le couteau les départements en gémissent et nous sommes étonnés que la Convention qui montre de l’énergie ne puisse venir à bout des assassins.
    Votre concitoyen et ami
    L.Carnot ”

    צ'ארלס פרנסואה דומוריז (1739-1823) עזב את פריז ב -26 בינואר 1793. כשהגיע לאיימנס, נודע לו על צרפת וירידה עם אנגליה, וכתוצאה מכך עם הולנד. כדי להאיץ את צבאות הקואליציה, הוא החל בפלישה לרפובליקה זו עם 13,500 גברים מצוידים ותת -תזונה, באשמת ממשל פאצ'י. הוא דחה את הנסיך פרידריך יאשיאס מסקסוניה-קובורג ולחם בקרב על נוייידן ב- 18 במרץ 1793, כאשר כוחות צרפתים, בעודם נותרו אדונים בשדה הקרב, נכשלו. לאחר קרב מכריע זה, הוא ההתלבטות בבלגיה שנסוגו צבאות צרפת.
    האמנה, שבה הוגשו שלל האשמות נגד דומוריז, קבעה שהוא יובא להגה. מאיים שהוא יובא לישיבת האסיפה, גזר על מעצר ולאחר מכן הובא לבית המשפט המהפכני שזה עתה הוקם, הוא קיבל את הפתיחות שעשה לו הנסיך מקובורג, שהציע להצטרף אליו לשיקום החוקה שנתנה הלאומית. האסיפה המכוננת, משחררת את מארי אנטואנט וילדיה מכלא בית המקדש, מפרקת את האמנה ומקימה מחדש מלוכה חוקתית.
    אך תוכניותיו התגלו, וב -2 באפריל האמנה שלחה את חברי הפרלמנט למפקדתו כדי להשעותו ולהורות לו לבוא ולדווח על התנהגותו. ברגע שהגיעו, דומוריז עצרה אותם ולאחר מכן נמסרה לאוסטרים.
    ב- 4 באפריל, נאלץ הגנרל דומוריז, שהבטיח לאוסטרים למסור את מעוז קונדה, כיוון שחיילי חיל המצב שמעו על הבגידה.

    לזארה קרנו (1753-1823) הוא פיזיקאי, כללי ופוליטיקאי צרפתי. חבר בוועידה הלאומית ובוועדת ההצלה הציבורית, הוא זוכה לכינוי “ מארגן הניצחון ”. במאי, הוא היה אז רוזן האימפריה.

    לואי-ברנרד גויטון-מורבו (1737-1816) היה כימאי צרפתי, עורך דין, פוליטיקאי צרפתי ורצח. הוא הצטרף לוועדת ההצלה הציבורית ב- 6 באפריל 1793 והיה אחד ממקדמי לוח השנה המהפכני עם Fabre d ’Eglantine.


    נִספָּח

    מקורות

    קלאוזביץ, קרל פון: על המלחמה, עורך. מאת אנטול רפופורט, לונדון 1968.

    גווארה, ארנסטו “Che ”: לוחמת גרילה, הוואנה 2006.

    גיברט, ז'ק אנטואן-היפוליט, קומטה דה: Essai général de tactique: précédé d ’un discours sur l ’état actuel de la politique et de la science militaire en Europe: avec le plan d ’un ouvrage intitulé: La France politique et מיליטייר, ליאז '1775, כרך. 1–2.

    ג'ומיני, אנטואן-אנרי, ברון דה: אומנות המלחמה, עורך. מאת ג'ון-אלן פרייס ואח ', רדפורד, וירג'יניה 2008.

    רובינסון, ג'יימס הארווי (עורך): קריאות בהיסטוריה האירופית: אוסף תמציות מהמקורות שנבחרו במטרה להמחיש את התקדמות התרבות במערב אירופה מאז הפלישות הגרמניות, לונדון 1906, כרך. 2.

    Servan de Gerbey, Joseph Marie: Le soldat citoyen: Ou Vues patriotiques sur la manière la plus avantageuse de pourvoir à la défense du royaume, Neufchâtel 1780.

    בִּיבּלִיוֹגְרָפִיָה

    ברטוד, ז'אן פול: La Vie Quotidienne des Soldats de la Révolution 1789–1799, פריז 1985.

    ברטייה דה סוביני, גיום: שיקום הבורבון, פילדלפיה, הרשות הפלסטינית 1966.

    בודינייה, גילברט: Les Gardes du Corps de Louis XVI, פריז 2005.

    בראון, האוורד ז.: מלחמה, מהפכה והמדינה הבירוקרטית: מינהל פוליטיקה וצבא בצרפת 1791–1799, אוקספורד 1995.

    אסדייל, צ'ארלס ג'יי: לוחם נפוליאון: גרילה, שודדים והרפתקנים בספרד 1808–1814, לונדון 2004.

    פורסט, אלן: Déserteurs et Insoumis sous la Révolution et l ’Empire, פריז 1988.

    פורסט, אלן: La patrie en hazard: המהפכה הצרפתית וה- Levée en Masse הראשון, מתוך: דניאל מורן ואח '. (עורך): אנשי הנשק: מיתוס צבאי והתגייסות לאומית מאז המהפכה הצרפתית, קיימברידג '2003, עמ' 8–32.

    הררי, יובל נוח: אשליות לחימה: מלחמה והתפכחות בזכרונות צבאיים של המאה העשרים והרנסנס, ב: כתב העת להיסטוריה צבאית 69, 1 (2005), עמ '43–72.

    הולויד, ריצ'רד: “ צבא בורבון: 1815–1830 ”, ב: כתב העת ההיסטורי 14, 3 (1971), עמ '529–552.

    הורן, ג'ון: “L ’impôt du sang ”: רטוריקה ולוחמה תעשייתית רפובליקנית בצרפת: 1914–1918, ב: היסטוריה חברתית 14, 2 (1989), עמ '201–223.

    הורן, ג'ון: הגדרת האויב: מלחמה, חוק והלווה בהמוניהם משנת 1870 עד 1945, בתוך: דניאל מורן ואח '. (עורך): אנשי הנשק, המיתוס הצבאי וההתגייסות הלאומית מאז המהפכה הצרפתית, קיימברידג '2003, עמ' 100–123.

    לין, ג'ון א.: ענק הסייקל הגדול: הצבא הצרפתי 1610–1715, קיימברידג '2006.

    מורן, דניאל: נשק והקונצרט: האומה בנשק ודילמות הליברליזם הגרמני, בתוך: דניאל מורן ואח '. (עורך): אנשי הנשק, המיתוס הצבאי וההתגייסות הלאומית מאז המהפכה הצרפתית, קיימברידג '2003, עמ' 49–74.

    נורה, פייר: לאביסה, המורה לאומה, ב: פייר נורה (עורכת): ממלכות הזיכרון: בניית העבר הצרפתי, ניו יורק, ניו יורק 1996, כרך. 1–3.

    אוזוף, ז'אק ומונה: Le Tour de la France par deux enfants, בתוך: פייר נורה (עורך): תחומי הזיכרון: בניית העבר הצרפתי, ניו יורק, ניו יורק 1996, כרך. 1–3.

    פארט, פיטר: לאומיות ותחושת החובה הצבאית, ב: עניינים צבאיים 34,1 (1970), עמ '2-6.

    Peruta, Franco della: Esercito e Società nell ’ Italia Napoleonica: Dalla Cisalpina al Regno d ’Italia, Milan 1996, vol. 3.

    אוטו פלנצה: ביסמרק והלאומנות הגרמנית, ב: הביקורת ההיסטורית האמריקאית 60,3 (1955), עמ '548-66 ?.

    רינק, מרטין: Vom “Partheygänger ” zum Partisanen: Die Konzeption des kleinen Krieges in Preussen 1740–1813, Frankfurt am Main 1999.

    סמית ', לאונרד ו / אודואין-רוזו, סטפן / בקר, אנט: צרפת והמלחמה הגדולה, קיימברידג '2003.



הערות:

  1. Cyneleah

    כלומר אתה טועה. כתוב לי בראש הממשלה, נדבר.

  2. Vizragore

    זה הנושא פשוט שאין דומה לו :)

  3. Laird

    סליחה, אבל זה לא בדיוק מה שאני צריך.

  4. William

    אני מצטער, אבל לדעתי אתה טועה. אני בטוח. אני מציע לדון בזה. כתבו לי ב-PM, זה מדבר אליכם.

  5. Akinogis

    the incomparable topic, it's interesting to me :)

  6. Aviva

    כלומר אתה לא צודק. הזן נדון. כתוב לי בראש הממשלה.

  7. Kagashura

    אני חושב שתמצא את הפתרון הנכון. אל תתייאשו.

  8. Imanol

    קל יותר כשמפיכים!



לרשום הודעה